דילוג לתוכן העיקרי

שובר השוויון הערבי

השיחות שמקיימים קרי ואינדיק עם ריאד וקהיר מלמדות, שהאמריקאים החליטו לאמץ את יוזמת השלום הערבית ולהמיר את הגישה הדו-צדדית לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני בתפיסה אזורית כוללת. כישלון יוביל לאינתיפאדה ולקריסת ירדן. הצלחה – ליחסים נורמליים של כל השכנים.
Jordan's King Abdullah II (R) greets Israeli Prime Minister Benjamin Netanyahu, as leaders gathered to deliver a joint statement on Middle East Peace talks in the East Room of the White House in Washington September 1, 2010. REUTERS/Jason Reed (UNITED STATES - Tags: POLITICS) - RTR2HTER

שתי ידיעות שהופיעו בעיתוני יום ראשון האחרון (5 בינואר) לכדו את עיני. לכאורה, אין קשר בין הידיעות, אך צירופן חיוני להבנת הבעיה המרכזית שהעסיקה את מזכיר המדינה האמריקאי, ג'ון קרי, בביקורו ה-10 באזור. הפתרון שאליו הוא חותר מסתתר אף הוא בחיבור בין שני הדיווחים.

הידיעה הראשונה, שפורסמה, בין השאר, במעריב, ציטטה מדברים שאמר מאיר דגן, מי שהיה ראש המוסד, במפגש בכפר סבא. דגן ערער על הטענה שבקעת הירדן חיונית לביטחונה של ישראל, וכינה אותה "מניפולציה" של פוליטיקאים שעושים שימוש לרעה בטיעונים ביטחוניים מופרכים. לדבריו, הבקעה איבדה את חשיבותה הצבאית, שכן "אין צבא עיראקי, אין חזית מזרחית. יש שלום עם ירדן".

הידיעה השנייה, שהופיעה בעמוד הראשון של הארץ, מספרת על השתלטות של לוחמים סונים המסונפים לארגון הטרור אל־קעידה, על העיר פלוג'ה שבמחוז אנבאר שבעיראק, ועל בריחה המונית של תושבים מבתיהם. ממשלתו של נורי אל־מליכי פנתה ביום חמישי האחרון (2 בינואר) למדינות ערביות ומוסלמיות, בבקשה שאלה יתמכו בה במאבק על המחוז הגדול ביותר בעיראק (כשליש משטח המדינה), הגובל מצפון בסוריה, ממערב בירדן ומדרום בסעודיה.

דגן צודק וגם טועה. אכן, הדרישה שבמסגרת הסכם הקבע עם הפלסטינים יוצבו חיילים ישראלים בבקעת הירדן, מדיפה ריח פוליטי כבד. על התרומה השולית, אם לא האפסית, של כוח יבשתי בבקעה יכול להעיד לא אחר מאשר ראש הממשלה, בנימין נתניהו. בנאומו בעצרת האו"ם בספטמבר 2011 הוא הסביר, כי הצורך של ישראל ב"גבולות בני הגנה" נובע מכך שיש לה מותניים צרים, ושהזמן שייקח למטוס קרב לחצות אותם אינו עולה על שלוש שניות. כיצד יכולים החיילים הישראלים שיוצבו בבקעה לעצור את המטוס הזה בדרכו תל-אביבה?

נייר עמדה של המועצה לשלום וביטחון מנובמבר 2013 מציין, כי השימוש בביטוי

"עומק אסטרטגי" בהקשר של בקעת הירדן ומערב הגדה הוא "לעג לרש". מנסחי המסמך, בהם מי שהיה מפקד חיל האוויר, אלוף במילואים עמוס לפידות, ותא"ל במיל' שלמה ברום, שהיה ראש חטיבת תכנון אסטרטגי, מדגישים, כי לישראל אין עומק אסטרטגי- עם הבקעה או בלעדיה (רוחבה של ישראל, כולל בקעת הירדן במקום הצר ביותר, הוא כ-50 ק”מ). טווח הטילים והרקטות של כל מדינה בגדה המזרחית של הירדן, כולל כמובן מדינה פלסטינית עתידית, מאפשר להגיע לכל עיר ואתר בשטח מדינת ישראל, עובדה המייתרת נוכחות ישראלית בבקעת הירדן.

האיומים הצבאיים העיקריים שעימם תצטרך אפוא ישראל להתמודד בעתיד הנראה לעין, הם טרור, טילים בליסטיים ואמצעי השמדה המונית. לדעת חברי המועצה, הקצינים הבכירים בדימוס, האמצעים הנכונים להתמודד עם האיומים הללו הם פירוז המדינה הפלסטינית; הסדרי פיקוח על גבול הירדן ומעברי הגבול לשם שמירה על הפירוז; איסור על המדינה הפלסטינית לקיים בריתות ושיתופי פעולה עם מדינות או גורמים עוינים לישראל; התחייבות של המדינה הפלסטינית למנוע הקמת תשתית טרור ופיקוח על התחייבות זו; הצבת כוח בינלאומי בשטח המדינה הפלסטינית.

דגן טועה באבחנתו כי "אין חזית מזרחית". העמקת חדירתו של הג'יהאד הבינלאומי לעיראק, סוריה ולבנון מעוררים בישראל ובמערב דאגה לגבי יציבות המשטר בירדן. באחרונה מתקשה המלך עבדאללה להתמודד עם המוני הפליטים שמציפים את המדינה, ועם חוגים איסלאמיסטים קיצוניים שמאיימים על משטרו. היום, יותר מתמיד, צריך להיות לישראל עניין בחיזוק הברית האסטרטגית הבלתי-פורמלית עם ירדן. הסרת מכשול הכיבוש וההתנחלויות, בעיקר במזרח ירושלים, הם תנאים הכרחיים ליצירת מצב, שבו גבול הביטחון של ישראל יימצא למעשה במזרחה ובצפונה של הממלכה ההאשמית. ערכה של הברית עם ירדן רב שבעתיים מערכו של גדוד חיילים ישראלים בבקעה, שהדרישה להציבו שם מאיימת להכשיל את יוזמתו של קרי.

דגן לא דייק באבחנה, אך הציג שיטת טיפול נאותה בבעיה. הוא הציע לשתף את הליגה הערבית במאמץ לגשר על הפערים שנתגלעו במשא ומתן בין ישראל לפלסטינים בנושא סוגיות הליבה. לדעתו, הצגתן של הצעות פשרה כיוזמה ערבית (ולא ככניעה לדרישותיה של ישראל) תקל על אבו מאזן לעכלן ולשווקן לציבור הפלסטיני. למדינות ערב, ובראשן לסעודיה, יש כיום אינטרס אסטרטגי משותף עם ישראל לבלום יריבים אלימים ובראשם אל-קעידה וארגונים שיעים פרו-איראנים דוגמת חיזבאללה שאינם חוסכים במאמצים להמיר את הסדר האזורי הישן באי-סדר אזורי חדש. הסכסוך הישראלי-פלסטיני עומד בדרכם של כל הצדדים לממש את הפוטנציאל הביטחוני הגלום באינטרס הזה.

מסעו של קרי לריאד, יציאתו של נציגו במשא ומתן בין ישראל לפלסטינים, מרטין אינדיק, לקהיר, מקום מושבו של מטה הליגה הערבית, והקשר ההדוק עם מנהיגים ערבים מהאזור, מלמדים, שהתפיסה האזורית החליפה את הגישה הבילטרלית. הכנסת שחקני חיזוק לזירה מעידה על כך, שקרי החליט להשתמש ביוזמת השלום הערבית משנת 2002 כשובר שוויון במשחק האינסופי המכונה "תהליך השלום".

כשממשל אובמה יגיש לצדדים את המתווה שלו, הישראלים והפלסטינים ייאלצו להתמודד עם דילמה דו-מפלסית. במפלס התחתון הם יידרשו להכריע בין הנצחת הסכסוך הישראלי-פלסטיני וסכנת אינתיפאדה שלישית לבין חלוקת הארץ וסיכוי ליחסי שכנות טובים ביניהם. במפלס העליון תמתין להם הבחירה בין הנצחת הסכסוך הישראלי-ערבי וסכנת קריסתה של ירדן לבין חלוקת הארץ והסיכוי ליחסים נורמליים עם כל השכונה.