אם אפשר ללמוד דבר אחד מהתנצלותו של שר הביטחון, משה (בוגי) יעלון, על הדברים הבוטים שהטיח במזכיר המדינה האמריקאי ג׳ון קרי, הוא שכשאמריקה רוצה – לישראל אין מוצא. כמו במשבר עם טורקיה לאחר העימות האלים על אוניית המרמרה במאי 2010, גם הפעם ניסו ראש הממשלה בנימין נתניהו והשר יעלון להתחמק מהבקשה האמריקאית להתנצלות. אלא בעוד שבפרשת המרמרה לקח לירושלים שלוש שנים ונזק אסטרטגי בלתי ניתן לתיקון כדי להשתכנע, בשבוע שעבר זה קרה בפחות מיממה.

כפי שהממשל בוושינגטון דרש וקיבל התנצלות מפורשת משר הביטחון הישראלי, כך יכול נשיא ארצות הברית לדרוש מראש ממשלת ישראל לפעול בדרך המדינית שקרי מתווה. אלא שאם הנשיא אובמה יפגין את הנחישות הדרושה כדי לכפות על ישראל לקבל פשרות חיוניות לקידום הסדר עם הפלסטינים, גם הוא יאלץ לשלם מחיר אישי ופוליטי משמעותי. בשלב זה קשה להאמין כי אובמה מוכן לעמוד בלחצים הכבדים שיופעלו עליו, אם ינסה לכופף את ידו של נתניהו ברגע האמת של התהליך המדיני, וייגרר לעימות פומבי עמו.

בן כספית קבע כאן ש״הישראלים מבינים רק כוח״, ובחן את יכולתם של חרמות למיניהם לדרבן ולשכנע את ירושלים להתקדם בתהליך השלום. ספק אם המאיימים בסנקציות מודעים לכך שהטלת עיצומים מכל סוג תגבה מחיר לא רק מאזרחי ישראל - אלא גם ממי שיטיל אותן. על אחת כמה וכמה אם תהיה זו מדיניות רשמית מוצהרת. באירופה יטיחו ישראל ותומכיה שהיבשת הנאורה שוב מפלה יהודים. גם נשיא ארצות הברית, אם יחליט להפעיל על נתניהו לחץ אמיתי כמו תוכנית מדינית עם אולטימטום לצדה, יידרש לתג מחיר ברור.

בעיני מתנגדיו של תהליך השלום אובמה יהפוך לשונא ישראל ויוצג כצורר. הוא יאלץ להתמודד עם ביקורת פוליטית חריפה ומניפולטיבית בשני בתי הקונגרס. הוא יהווה מטרה לחצים רעילים שישגרו לעברו מרבית אלה שרואים עצמם ידידי ישראל, שלא לדבר על המחאה הקולנית שיובילו הלובי החזק והקהילה היהודית המאורגנת.