התעקשותם של הפלסטינים לראות באריאל שרון, גם אחרי מותו, רק פושע מלחמה האחראי לטבח בסברה ושתילה ולבניית ההתנחלויות, היא פשטנית ואנכרוניסטית. יותר מכל, היא מחמיצה את מורכבותו של האיש ואת מקומו המרכזי כמנהיג בהיסטוריה הישראלית. שרון בנה התנחלויות, אבל פעמיים עקר יהודים מבתיהם: פעם אחת פינה את יישובי סיני ב-1982 כשר הביטחון במסגרת הסכם השלום עם מצרים, ופעם שנייה [2005] כשהגה והוציא לפועל את תוכנית ההתנתקות מרצועת עזה ומצפון הגדה כשהיה ראש ממשלה.
כשבכיר הפתח ג'יבריל רג'וב הצר ביום מותו של שרון על כך שלא זכה לראות אותו בבית הדין לפשעי מלחמה והאשים אותו בהתנקשות בערפאת, הוא מבטא השקפת עולם צרה וסלקטיבית. כשעמיתי דאוד כותאב פונה לדור הפלסטיני הצעיר ומייחס לשרון רק את הטבח במחנות הפליטים, מבלי להזכיר גם את פינוי ימית, את ההתנתקות ואת הקמת מפלגת קדימה, שבה ראה גם פלטפורמה לגיבוש הסכם עם הפלסטינים, הוא מעוות את התמונה ואת דמותו של שרון כמנהיג פרגמטי ואמיץ.
