זה היה באביב 1992, חודשים מספר אחרי ועידת מדריד שפתחה את תהליך השלום, ולפני הבחירות לכנסת ששמו קץ ל-15 שנות שלטון של הליכוד. אריאל שרון, אז שר הבינוי והשיכון בממשלת שמיר, הזמין אותי לסיור באזור השומרון. ממרומי אחת הגבעות הסמוכות להתנחלות אלפי מנשה, הוא הצביע על אין ספור מקבצים של גגות אדומים זרועים במרחב ללא סדר, ועל ערב רב של כבישי אספלט בוהקים שחצו את הנוף לאורכו ולרוחבו.
"אתה ודאי שואל את עצמך, מה הטעם לפזר יישובים קטנים על כל גבעה, במקום לקבץ את כולם ביישוב אחד", הרעים שרון בקולו המיוחד והסביר: "הפיזור הזה נועד למנוע מכל ממשלה שתקום בישראל לחזור לגבולות הקו הירוק ולאפשר את הקמתה של מדינה פלסטינית".