ג'ון קרי לא פראייר

עכשיו, עסקת אסירים תמורת התנחלויות איננה ספקולציה עיתונאית. הודעתו של סגן השר במשרד ראש הממשלה, אופיר אקוניס, בשבוע שעבר (30 באוקטובר) במליאת הכנסת, על מימוש תוכנית הבנייה של 1,500 יחידות דיור ברמת שלמה שמעבר לקו הירוק בירושלים ושיווק קרקעות לבנייה מיידית של מאות דירות בהתנחלויות בגדה המערבית, יצאה כמעט בנשימה אחת עם ההודעה על שחרורם של 26 אסירים פלסטינים.

שחרורם של 26 האסירים בחודש אוגוסט 2013 לווה גם הוא בהודעה רשמית על שיווק קרקעות לבנייה מיידית של כ-1,200 יחידות דיור חדשות בשכונות היהודיות במזרח ירושלים ובהתנחלויות. מחאת הפלסטינים נגד הרחבת ההתנחלויות וזעקת הימין הישראלי נגד שחרור האסירים נהפכו לחלק מהריטואל המכונה "תהליך מדיני". גם הפעם, כמו בסבב הקודם, דוברת מחלקת המדינה האמריקאית מלמלה כמה מילות גנאי נגד הרחבת ההתנחלויות.

הנהגת סיעת "הבית היהודי", שנציגיה מכהנים בממשלה שהחליטה ב-28 ביולי 2013 על שחרורם של 104 אסירים "במסגרת המשא ומתן בין ישראל לפלסטינים", מחתה נגד "שחרור המחבלים בתמורה לזכות המפוקפקת של ציפי לבני להיפגש עם עריקאת."

אם אסיר משוחרר יהיה מעורב בפיגוע טרור, השמאל יוכל לטעון שהמנוול יצא לחופשי בתמורה לזכות המפוקפקת של שר השיכון אורי אריאל לבנות עוד כמה בתים בשטחים הכבושים. מצד שני, אם לבני ועריקאת יצליחו לגשר על הפערים בסוגיות הליבה הכבדות, ובראשן סוגיית הפליטים וירושלים, מפלגת "הבית היהודי" תירשם בהיסטוריה כשותפה בממשלה שהביאה לחלוקת ארץ ישראל.

אך כיצד ייראו פני הדברים אם המשא ומתן יסתיים בכישלון ו/או פרץ של אלימות? במקרה כזה, כפי שכתב כאן עמיתי בן כספית בשבוע שעבר (22 באוקטובר), יתברר שכדי שלבני, עריקאת ומרטין אינדיק יוכלו לדבר תשעה חודשים בלי להגיע לשום מקום, יוצפו השטחים ב-104 רוצחים וברבבות מתנחלים חדשים. כספית הפנה אל קרי את הטענה כי "במקום לשפוך מים קרים על הסכסוך, אנחנו שופכים עליו בנזין", ובפנייה ישירה אל השר האמריקאי הוסיף "נדמה לי שלא לזה התכוונת במסע הדילוגים האינסופי שלך ובאופטימיות הסוחפת שהצגת בפנינו בחודשים האחרונים."

קרי לא בא אתמול לעולם הפוליטי. בלשונו של נתניהו: קרי לא פראייר. הוא לא התכוון לרגע שיוזמת השלום תיזכר כיוזמה לשחרור מחבלים והרחבת התנחלויות. הוא מבין היטב כי שחרור אסירים פלוס הרחבת התנחלויות, מינוס הסכם קבע, שווה אינתיפאדה שלישית פלוס בזיון אמריקאי ומינוס גדול ביוקרתו של הבוס הישיר שלו, הנשיא אובמה.

אבל כמו שאומרים האמריקאים, אין ארוחות חינם. עסקת שחרור האסירים–בנייה בהתנחלויות היא תבשיל דבש מהול במרור; קרי הבהיר לראש הממשלה בנימין נתניהו ולנשיא מחמוד עבאס (אבו מאזן) את המחיר שכל אחד מהם לחוד או שניהם ביחד יאלצו לשלם בעבור המקדמות הנדיבות שקיבלו במהלך המשא ומתן. המחיר נקוב במטבע קשה של היחסים עם ארה"ב ובונוס/קנס במטבע אירופי.

אם הצד הישראלי יואשם בהכשלת המשא ומתן, הממשל האמריקאי לא יעמוד בדרכם של הפלסטינים לקבל הכרה מלאה של האו"ם במדינתם העצמאית בגבולות 67'. המשמעות המשפטית והמדינית של הצעד הזה היא, שישראל תקבל מעמד של מדינה השולטת על שטח ריבוני של מדינה חברה באו"ם. תוצר לוואי לכך יהיה אובדן מענק מאות מיליוני יורו הטמון בהסכם "אופק 2020" (הוריזון 2020) עם האיחוד האירופי, ומשבר חמור בתחום המחקר והפיתוח. אם הצד הפלסטיני יקשיח את עמדותיו, אבו מאזן לא יזכה להמיר את התואר הרשמי שלו "יושב ראש הרשות הפלסטינית" בתואר "נשיא פלסטין."

מובן מאליו ששני הצדדים אינם מעוניינים לשלם את מחיר ביזויה של המעצמה הגדולה. אשר על כן הם עושים כל שלאל ידם לגלגל את הכדור למגרשו של השכן. אבל, בניגוד לקודמיו במשרד החוץ, קרי נקב בלוח זמנים קשיח לסיום המשחק. הוא אינו מתכוון להניח לשחקנים לגרור רגליים עד אין קץ. הוא לא ימתין באפס מעשה עד לרגע האחרון, אפריל 2014. לפי מקורות המקורבים למשא ומתן, אם עד סוף השנה השליח מרטין אינדיק לא יוכל לדווח לקרי על התקדמות משמעותית במשא ומתן הישיר, ארה"ב תשלוף מהמגירה את מתווה הסדר הקבע שהוכן בקפידה במשרדי הבית הלבן ומחלקת המדינה, בעזרת מומחים ממכוני מחקר וואשינגטונים.

כשיגיע המועד לשחרר את הקבוצה השלישית של אסירים פלסטינים, או לכל המאוחר כשתגיע השעה לשחרר את הקבוצה הרביעית האחרונה, "הבית היהודי" לא יוכל לנחם את בוחריו בהתנחלויות בעוד כמה מאות אישורי בנייה בגדה ובמזרח ירושלים. קרי לא גייס את ראשי הליגה הערבית לתמוך ביוזמה המבוססת על יוזמת השלום הערבית/סעודית, כדי שנתניהו/עבאס יציגו אותו במערומיו. הנשיא אובמה לא העניק לקרי את ברכת הדרך כדי לשקוע ביחד עמו בביצה הישראלית- פלסטינית.

בחורף הישראלי נתניהו יאלץ להחליט אם ברצונו להשתחרר מאזיקי הימין ומהפחדים שלו עצמו ולצאת למרחבים חדשים באזור, או להכניס את מדינת ישראל לתא בידוד ולמסלול עימות בשטחים ללא גיבוי בינלאומי.

אבו מאזן יצטרך אף הוא להסתפק בפחות ממה שהוא משוכנע שמגיע לבני עמו. כך או כך, מה שהיה הוא לא מה שיהיה.