המסר העיקרי בנאום שראש הממשלה בנימין נתניהו נשא השבוע באו"ם [1 באוקטובר] היה שיש הבדל אחד בין הנשיא החדש של איראן ובין קודמו - חסן רוחאני הוא זאב בעור של כבש, ואילו מחמוד אחמדינג'אד היה זאב בעור של זאב. השינוי היחיד במדיניותה של איראן, אליבא דנתניהו, הוא אפוא החלפת המלל המתלהם במתק שפתיים. בהשאלה מאותו דימוי, אפשר לומר מעתה כי נתניהו הוא כבש בעור של זאב. החלק ה"זאבי" בנאום, שבו איים נתניהו כי אם יכלו כל הקצין ישראל תפעל לבדה, נשמע כלא יותר משאגה של עכבר.
מבעד לטון המתלהם של דבריו ניתן להבחין בסימנים ברורים של התאמת העמדות של נתניהו לאווירת הדיאלוג החדש בין וושינגטון לטהרן. העדות הבולטת ביותר לכך היא יישור הקו עם הנשיא אובמה בנוגע להבחנה האמריקאית והאוניברסלית העקרונית בין הטענה שאיראן חותרת להתחמש בפצצה גרעינית ובין זכותה להקים מתקנים גרעיניים לצרכים אזרחיים. עד כה הציג ראש הממשלה בכל נאומיו הפומביים התנגדות גורפת לכל צירוף של המילים "גרעין" ו"איראן", ומדבריו ניתן היה להבין כי הוא תובע מהקהילה הבינלאומית לשלול מטהרן אף את זכותה להצטייד באנרגיה גרעינית לצורכי שלום. זאת ועוד, בניגוד לטענתו הקבועה כי הסנקציות אינן משפיעות על איראן, הודה הפעם ראש הממשלה כי הן מתגלות כיעילות ביותר.
