מגבלות הכוח של ישראל
הצהרת נתניהו "אם אין אני לי, מי לי" טועה ומטעה. במלחמת יום הכיפורים כמו גם היום, ישראל זקוקה לסיוע מבחוץ, לגיבוי או להסכמה בינלאומית. אפילו מנהיג העולם החופשי לא יכול לבדו, ונדרש לעזרה רוסית כדי לרדת מהעץ הסורי
היום (שבת, 14 בספטמבר) לפני 40 שנה בדיוק, בעיצומו של צום יום הכיפורים, היום הקדוש ביותר ליהדות, נתפסה ישראל עם המכנסים למטה והוטחה בבת אחת ממעמד של אימפריה אזורית שאננה ובלתי מנוצחת, למדינה מוכה, נפחדת, נרדפת, הנלחמת על חייה מול כוחות עדיפים.
עיתוני החג בישראל מקדישים מאות עמודים לסיפורים על הטראומה ההיא, הארכיונים משחררים עוד ועוד פרוטוקולים, גל גדול של ספרי עיון מציף את חנויות הספרים, כל זאת למרות שלמעלה ממחצית אזרחי ישראל ב-2013 לא השתתפו בחוויה המכוננת ההיא (טרם נולדו או עלו ארצה), בשבת בצהריים, בשעה 13.55, כשהצופרים ייללו, הצום הופר ואלפי טנקים מצרים וסורים, יחד עם עשרות אלפי לוחמים, הסתערו על כוחות ישראלים מזעריים שהגנו על תעלת סואץ ורמת הגולן, חצו את התעלה וכמעט כבשו את כל הרמה, בטרם נבלמו.
כשהתפזר העשן, ההרוגים נקברו (ישראל שכלה כ-2,700 לוחמים, מספר אסטרונומי יחסית לאוכלוסיה) והשבויים הוחלפו, נותרה מהדהדת אמירתו של שר הביטחון הישראלי דאז, משה דיין, ביום השני של המלחמה: אני חושש מחורבן בית שלישי. כה אמר דיין, גיבור הישראליות הבינלאומי הכל-יכול. הטראומה חיה וקיימת.
נדלג ל-2013: ערב החג, באחד מנאומיו הרבים [11 בספטמבר], מיד לאחר שהתברר שרוסיה וארה"ב הולכות על פשרה דיפלומטית בעניין הנשק הכימי בסוריה, אמר נתניהו משפט שהפך לכותרות הראשיות בכל אמצעי התקשורת בישראל: "אם אין אני לי, מי לי. אם אין אנו לנו, מי לנו."