קשה להאשים את הציבור הישראלי על כך שעשרות שנים של "תהליך שלום" הפכו אותו לאדיש עד ציני לעוד סבב של משא ומתן עם הפלסטינים. אפשר להבין, שטרדות היום יום מעסיקות את הבריות יותר מהפרשנויות בעיתונים על הנזק ארוך הטווח שמפעל ההתנחלויות מסב למעמדה הבינלאומי של ישראל. אך הפיהוקים שמפיקים הדיווחים על ההשלכות החמורות של כישלון יוזמתו של מזכיר המדינה ג'ון קרי מעוררים תמיהה עד דאגה. בסוף יולי טענתי כאן שאם באביב הבא קרי יודיע לנשיא אובמה שעמדותיה של ממשלת הימין בירושלים הכשילו את הסיכוי להסדר שלום, ישראל עלולה לאבד את המונופול על הנשק הגרעיני במזרח התיכון (על פי מקורות זרים). ציינתי כי "בעוד תשעה חדשים, באביב 2014, יפתחו העננים חלון הזדמנויות נוח למטוסים אמריקאים או ישראלים בשמי איראן.”
כעבור שבוע הצביע גם אלון בן דוד, הפרשן הצבאי של ערוץ 10, על הזיקה בין המו"מ עם הפלסטינים לאיום הגרעין. במאמר שפרסם בהארץ ב-7 באוגוסט כתב בן דוד כי "המסר האמריקאי לבנימין נתניהו, גם אם לא נוסח כך באופן ישיר, אומר: אי שם בקיץ 2014 תתחיל איראן להפעיל את כור המים הכבדים באראק, כור שיוכל לספק לה פלוטוניום לפצצה גרעינית. מרגע שיופעל הכור, לא ניתן יהיה לתקוף אותו מבלי להסתכן באסון סביבתי נוסח צ'רנוביל. אם אתם, הישראלים, רוצים גיבוי לתקיפה באיראן בקיץ 2014, אתם חייבים להסיר את הנושא הפלסטיני מהשולחן, או שתישארו לבדכם מול איראן." הפרשן הותיק העריך כי הפעלת הכור באראק תקבע מצב בלתי הפיך שבו לאיראן יש יכולת גרעינית.
