הכתם של שכונת פרדס כץ
סמוך למרכז תל אביב וגורדי השחקים המפוארים, מתגלית שכונה שהמראה שלה מזכיר דלות ועוני מארצות נחשלות. צעיריה גדלים בלי איכות חיים, בלי חינוך ראוי, בלי מסגרת ובלי תקווה. מה הפלא שהפכה לאחד ממוקדי הפשע האכזריים בישראל.
זה קרה השבוע לפני ארבע שנים בדיוק [1 באוגוסט 2009]. במוצאי שבת קיצית, כשעה לפני חצות, התפרץ אדם לתוך מועדון שבו נוהגים לבלות בני נוער הומוסקסואלים. היו אלה צעירים וצעירות, בעשור השני לחייהם, שיצאו מהארון ובאו ל"בר נוער", ששוכן במרכז תל אביב. היו ביניהם כאלה שעדיין החביאו את נטייתם המינית מקרוביהם. כולם באו לכאן כי הרגישו מוגנים ובטוחים.
הפורץ, לבוש בבגדים שחורים ועטוי מסכה שחורה על פניו, הביט לעבר המבלים, שלף אקדח והחל לירות. צרחות איומות הדהדו בחלל המועדון. המבלים נפלו זה אחר זה כמו היו גפרורים. היו שזעקו לעזרה: "אימא!", "אבא!", אך לא היה מי שישמע את קריאותיהם.
היורה מיהר להימלט, מותיר אחריו 11 נערים ונערות ששכבו על הרצפה. שניים נהרגו: ליז טרובישי וניר כץ; ותשעה נפצעו, שניים מהם נותרו נכים לצמיתות.
האירוע טלטל מדינה שלמה. הישראלים, שהורגלו לפיגועי טרור חדשות לבקרים, לא ידעו את נפשם מרוב צער ותדהמה. מי יעז לפגוע בבני נוער הומוסקסואלים על לא עוול בכפם? לבם של רבים נהה אחר אותם צעירים שפציעתם היא שהביאה לחשיפת נטיותיהם בציבור הרחב, עוד בטרם ידעו על כך בני המשפחה. כמה מהפצועים נאלצו לחבוש את פצעיהם לבדם, כי הוריהם סירבו לבקר אותם מרוב בושה. אובדן, צער ומבוכה נמהלו יחדיו לפרשת רצח שהסעירה את המדינה.
