לזכותם של הרבנים הראשיים שנבחרו בשבוע שעבר [24 ביולי] ייאמר, שהם ניסו להפגין נדיבות בניצחונם. מודעים לעויונות החילונית כלפי הגוף שבראשו נבחרו לעמוד, ביקשו הרבנים דוד לאו ויצחק יוסף להפיג את החששות בציבור. בהצהרותיהם הראשונות לאחר שנבחרו לתפקיד הבטיחו השניים שיפעלו לקירוב הישראלים אל הממסד הרבני ויקלו היכן שרק אפשר. פעם אחר פעם נשמע לפתע הביטוי הארמי: “כוח דהתרא”, כוחו של ההיתר. יום לאחר ההצבעה עלו שני הרבנים הנבחרים לביתו של מנהיג ש”ס הרב עובדיה יוסף. הרב, מאושר עד עמקי נשמתו מהניצחון הגדול שהותיר בשליטתו את המאחז האסטרטגי הזה, הורה לבנו הרב יצחק יוסף ולרב לאו להימנע מהחמרות הלכתיות מיותרות, ולקרב את הישראלים לתורה. ממש צפיחית בדבש, אפילו פרנציסקוס האפיפיור הסימפטי לא יכול היה לעשות זאת רך ומפויס יותר.
לו היינו תמימים, ייתכן שהיינו מקבלים את הרושם שאכן דף חדש עומד להיפתח. לא עוד ממסד רבני נוקשה ודוגמטי - מעתה נקבל רבנות פתוחה ופלורליסטית. אך אלה כמובן לא פני הדברים. בפועל, ממש כמו בעשרים השנים האחרונות, הרבנים שנבחרו משמשים כבובות על חוט בידיהם של בכירי הרבנים החרדים. הרב האשכנזי לאו לא היה נבחר לולא התמיכה של המנהיג החרדי הבולט הרב שטיינמן, והרב הספרדי יוסף היה נותר אלמוני וחסר השפעה אלמלא שלף אותו אביו וקידם אותו לתפקיד. מודעים לאווירה האנטי חרדית ברחוב הישראלי פונים הרבנים שנבחרו לציבור במתק שפתיים, בעוד שבפועל בסוגיות הלכתיות ועקרוניות, המחויבות שלהם נתונה בראש ובראשונה לממסד החרדי השמרני.