ההכרזה של שר החוץ האמריקאי ג'ון קרי [19 ביולי] על חידוש המשא ומתן בין ישראל לפלסטינים מזכירה את האבחנה של אלברט אינשטיין, כי אנשים שאינם שפויים בדעתם מאמינים שאפשר לעשות אותו דבר פעם אחר פעם ולצפות לתוצאות שונות. עשר פעמים הוכרז על משא ומתן ישיר בין ישראל לאש"ף או לרשות הפלסטינית על הסדר קבע בשטחים. עשר פעמים המשא ומתן הסתיים, במקרה הטוב, בלא תוצאות, ובמקרה הרע בסבב של אלימות. נשיאים אמריקאים התחלפו, ממשלות בישראל נפלו, מנהיג פלסטיני הלך לעולמו, כוסיות שמפניה הושקו, מצלמות תקתקו, שיחות נפתחו, דור הלך ודור בא, טרוריסטים התפוצצו, התנחלויות פרחו והסכם אין.

כדי להבין את האתגר שממשל אובמה נטל על עצמו, נפתח בסקירה קצרה של תולדות המו"מ לסיום הסכסוך והכיבוש. האם ייתכן שהנשיא ה-44 של ארה"ב יצליח להביא את בנימין נתניהו ואבו מאזן להסכם? האם יצליח ללכת בדרך שבה מעדו שלושת קודמיו בנסיונותיהם להסיר את המכשולים בין הפלסטינים לבין שמונה ראשי ממשלה ישראלים? התשובה – בסוף המאמר.

ההסכם הראשון שהתייחס להסדר קבע בשטחים שישראל כבשה מירדן ב-1967 נחתם בקמפ דייוויד ב-1978 בין ראש הממשלה מנחם בגין לנשיא מצרים אנואר סאדאת, בחסותו של נשיא ארה"ב ג'ימי קרטר. נאמר שם כי המו"מ על הסכם הקבע ייפתח "לא יאוחר מהשנה השלישית של תקופת ביניים (אוטונומיה) בת חמש שנים". במקום מו"מ לשלום קיבלנו מלחמה בלבנון.

בוועידת מדריד שהתכנסה ב-1991, בהשתתפותו של ראש הממשלה יצחק שמיר, הכריז הנשיא ג'ורג' בוש האב על פתיחת משא ומתן ישיר בין ישראל למשלחת ירדנית-פלסטינית על בסיס החלטת מועצת הביטחון ,242 שעיקרה נסיגה משטחים (או מ"השטחים)" שנכבשו ב-67'. ראש הממשלה הבא יצחק רבין המיר את תהליך מדריד במו"מ עם אש"ף, שהסתיים בחתימה על הסכם אוסלו בספטמבר 1993. גם בהסכם הזה, שנחתם עם יאסר ערפאת בחסותו של הנשיא קלינטון, סוכם על פתיחת מו"מ על הסדר קבע לא יאוחר מהשנה השלישית לתקופת הביניים.