מזכיר המדינה, ג'ון קרי, הוא פוליטיקאי ותיק ומנוסה. לא תתפסו אותו במילה כמו "כיבוש". כך, גם כשהוא מתייחס לשטחים שנכבשו במלחמת 67', שהשבוע מלאו לה 46 שנה. כשמדינאי אמריקאי מופיע בכינוס של ה־AJC, הוועד היהודי-האמריקאי, הוא נזהר במיוחד בלשונו. לפיכך, כשקרי אומר לקהל פרו ישראלי כזה ש"הסטטוס-קוו אינו בר קיימא", הוא בעצם מתכוון לכך שדשדוש במקום פועל לרעתה של ישראל. כשקרי טוען באוזני פעילים יהודים כי "ביטחון, פירושו להבטיח מדינה יהודית ודמוקרטית", הוא רומז שישראל על סף התנגשות חזיתית בין שני הערכים המרכזיים הללו. כבר היום, בין הים לירדן חיים 5.9 מיליון יהודים לצד 6 מיליון לא יהודים. במלים אחרות, קרי אומר שהזמן פועל לרעת האינטרס החיוני ביותר של ישראל - שמירת זהותה היהודית והדמוקרטית. לפי הדיווח שמסר השבוע (3.6.13) שר הביטחון משה "בוגי" יעלון בוועדת חוץ וביטחון של הכנסת, קרי הקצה למאמץ לחידוש המו"מ עוד חודשיים. אם לשפוט על פי מקומו של הסכסוך בסדר היום של החברה הישראלית, רוב מקבלי ההחלטות ומעצבי דעת הקהל שלה מאמינים שהזמן פועל לטובתה של ישראל. הם טועים.
היה זה דווקא יצחק רבין שקבע את הכלל "אין תאריכים קדושים", בהתייחסו למימוש התחייבויות ישראליות כפי שנקבע בהסכם אוסלו. לוח הזמנים הנזיל הותיר שפע של הזדמנויות למתנגדי ההסכם לשבש את אווירת הפיוס, על ידי פעולות טרור מזה ועיבוי ההתנחלויות מזה. הזמן פועל לטובתם של מוחקי הקו הירוק, גבול ה-4 ביוני 1967, המהווה מבחינתו של הצד הערבי קו אדום (עם חילופי שטחים הדדיים) ביחס לגבול בין ישראל לפלסטין. לעומת זאת, הקו הירוק מטושטש מאד בזיכרון הקולקטיבי של הישראלים. אחרי הכול, הם חיים עם הכיבוש כבר 46 שנה. אפשר להמחיש את הדברים בצורה הפוכה: הם חיו בלעדיו בסך הכל 19 שנה. רוב אזרחי ישראל נולדו אחרי ה-4 ביוני 1967 או היגרו אליה אחרי מלחמת ששת הימים. הם אינם מכירים מצב אחר לבד מהכיבוש וההתנחלויות. מבחינתם, אין מציאות אחרת.
