"אנחנו די בטוחים שהספינה של נתניהו הפליגה מהנמל", אמר הדיפלומט הבכיר. "יש לך מושג לאן הוא חותר?" שאל האיש, "האם ראש הממשלה מתכוון באמת להתקדם לעבר פתרון שתי המדינות?" עניתי שאינני בטוח אם נתניהו עצמו יכול להשיב לשאלתו, מכיוון שככל הידוע לי, ראש הממשלה עצמו לא החליט לאן הוא מעוניין להגיע במשא ומתן עם הפלסטינים. אבל, הוספתי, השאלה המעניינת יותר, לדעתי, איננה מה ביבי רוצה לעשות בנושא הסכסוך, אלא מה הוא יכול לעשות. גם אם יש ממש בחשש שהוא מביע באחרונה מפני הפיכתה של ישראל למדינה דו-לאומית, נראה שהסוסים שלו ברחו מהאורווה. ספק רב אם מוסדות הליכוד - מהסיעה בכנסת ועד מרכז המפלגה - היו מעבירים היום את הכרזת העצמאות של מדינת ישראל. הרי כמה חברי כנסת מהאגף הימני של הקואליציה מאמינים בסעיף שמבטיח "שוויון זכויות גמור לכל אזרחי המדינה", כולל האזרחים הערבים? כמה מהם תומכים ב"חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות, בלי הבדל דת, גזע ומין?"
הצהרותיהם של שר הביטחון משה יעלון, סגנו דני דנון, סגנית השר ציפי חוטובלי וחברת הכנסת מירי רגב ( שלא לדבר על נפתלי בנט וחבריו בבית היהודי), מלמדות שסכנת אובדן אופייה היהודי והדמוקרטי של ישראל אינה מדירה שינה מעיניהם. מבחינתם, לא היה, אין וגם לא יהיה פרטנר פלסטיני לשלום. אילו הדבר היה תלוי בחברי הכנסת של הימין, הם היו מקימים אוהל על הגג של המוקטעה ברמאללה, ומניפים מעליו דגל כחול-לבן. מי זה ג'ון קרי בשבילם? איך אמר המפא"יניק (כלומר, "הפרגמטיסט") דוד בן גוריון - "לא חשוב מה אומרים הגויים. חשוב מה עושים היהודים."