דילוג לתוכן העיקרי

משבר הבדווים בנגב: "דברו איתנו בכבוד, כמו עם המתנחלים"

החוק לפינוי הבדווים המתגוררים בנגב והעברתם ליישובי קבע עבר בקריאה ראשונה בכנסת, ועורר סערה וזעם.''הורסים לי את הבית לעיני הילדים'', סיפר אחד התושבים. ''כך נראית המדינה היהודית?''
Bedouins hold signs as they take part in a protest against a plan to formally recognise Bedouin communities in the Negev desert, outside the Knesset, the Israeli parliament, in Jerusalem May 27, 2013. According to Bedouin leaders, the implementation of the plan, which was suggested by an Israeli government committee, will uproot 30,000 Bedouins from their homes. REUTERS/Ammar Awad (JERUSALEM - Tags: POLITICS CIVIL UNREST) - RTX102RI

השבוע עבר בכנסת בקריאה ראשונה חוק פראוור (24 ביוני); תוכנית הממשלה להסדרת היישובים הבדווים הלא-מוכרים בנגב ולפתרון המחלוקת לגבי הבעלות על הקרקע.

החוק, אשר גובש על ידי השר לשעבר בני בגין, הוא למעשה יישום של המלצות ועדה בראשות השופט אליעזר גולדברג, שמונתה לבדוק את סוגיית ההתיישבות הבדווית בנגב  ולהציע פתרונות.

אישורה של הצעת החוק בכנסת, שעברה ברוב דחוק של 43 תומכים מול 40 מתנגדים, עורר סערה במליאה. חברי הכנסת הערבים אחמד טיבי, ג'מאל זחאלקה ומוחמד ברכה, יצאו מהאולם בשעת ההצבעה. וכששבו אליה קרעו, איש איש בתורו, את הצעת החוק לעיני המצלמות.

חוק פראוור, לאחר שיאושר בקריאה שנייה ושלישית, יאפשר לממשלה להרוס את יישובי הפזורה הלא חוקיים ולהעביר את התושבים ליישובי קבע שייבנו עבורם.

בראיון לאל-מוניטור אומר סמי עמראנה, תושב שגב שלום, אחד משבעת ישובי הקבע שנבנו בתחילת שנות ה-80 באזור הנגב למען יישוב הבדווים, כי הדרך האלימה שבה נעשה הטיפול בבדווים לאורך השנים גרם לשבר עמוק ולאי אמון בינם לבין הרשויות.

"באים, הורסים בית של בדווי בכוח, באלימות, בלי לדאוג לאנשים שהרסו להם את הבית מול עיניהם, בלי עובד סוציאלי, בלי בית חלופי, שום דבר. משאירים ילד בעל צרכים מיוחדים, אלמנה, קשיש, תחת כיפת השמים בחום או בקור. זה ליבה את השנאה.''

אולי, עם זאת,  החוק יעשה סוף סוף סדר? ימנע מצב שבו כל אחד גר  איפה שהוא רוצה?

"פעם היה אמון בין החברה הבדווית לחברה היהודית. אבא שלי היה מראשוני הגששים בצה"ל ושירת 21 שנים. גופו עדיין מנוקב מרסיסים, אבל את האמון הוא איבד. אתה הורס את ביתי ללא רגישות מינימאלית, ומצד שני אתה בא לנהל איתי משא ומתן על העתיד שלי? איך אני יכול להאמין לך?  

" אתן לך דוגמה פשוטה", אומר עמראנה, "לי, אישית, כאב מאוד לראות את פינוי גוש קטיף.  כאב לי לראות אנשים מפונים מבתיהם, מהמקום שגדלו בו. אמנם בתוך תוכי אני יודע שהם לא צודקים, אבל הם גם לא אשמים -  הממשלה תקעה אותם שם, ואחר כך פינתה אותם. זה עשה לי צמרמורת.  אולי תופתע, אבל התרגשתי  למראה ההזדהות מצד החיילים שפינו אותם. הם  חיבקו אותם, בכו איתם. דאגו להם לפסיכולוגים, לעובדים סוציאלים, הכל.

אבל אז אני שואל את עצמי 'למה את המתנחל חיבקת ואיתי אתה מדבר רק  בשפת הכוח?'  אותנו מפרקים במכות; אלינו לא מדברים יפה, ואת היהודים מחבקים. זה העם היהודי שאני גדלתי על ערכיו? עם שעבר שואה פתאום עושה דבר כזה? הורס בית לעיני  הילדים? זה משאיר  לך צלקת בנשמה.''

אתה מתאר קרע שלא ניתן לאיחוי. בעצם, כל  ניסיון להגיע להסדר לא היה מתקבל בחיוב.

"אני אבא לשתי בנות שעושות שירות לאומי. גידלתי אותם על ערכים שהעם היהודי הוא עם שאכפת לו מעמים אחרים. אז מה אענה לילד שלי שרואה איך הורסים בית, ואז בא ושואל אותי 'למה?'

"בזמן המלחמה (עמוד ענן)  הגיעה רכבת של שרים לבאר שבע ולדרום. אף אחד לא חשב לבקר אותנו בשגב שלום. לא הייתה מיגונית אחת אפילו. לא כלום. רק אחרי המלחמה קיבלנו. למה? אנחנו לא חלק מהמדינה? גם אנחנו היינו בטווח הרקטות מעזה. וגם כשאלה נחתו עלינו היו אומרים 'רקטה נפלה בשטח פתוח'. זה שקר. אף אחד לא בא לדבר אתנו, לחזק אותנו, לתת לנו תחושה שאנחנו חלק מהמדינה הזאת. ומדבר אתך אבא שהבת שלו הייתה בחזית."

אז מה עכשיו?

"עכשיו שיבואו וידברו איתנו כמו שצריך, ואם צריך לפנות אז נחשוב יחד איך עושים את זה. תנהלו איתנו משא ומתן כפי שאתם מנהלים עם המתנחלים. אני לא חייזר. אני כל הזמן במצב של הישרדות. כל הזמן צריך לשכנע את הילדים שלי שיהיה טוב, שלא הכל רע. אבל אני כבר לא יכול יותר."

חוק פראוור אומר שכל הישובים הלא חוקיים יפונו, וייבנו משכני קבע מרוכזים. איך אפשר היה לעשות את זה אחרת?

"בחברה הבדווית מתקיימים מנהגים ותרבויות שונות. היא בנויה משבטים-שבטים שאי אפשר למזג אותם. אתה לא יכול לקחת, לדוגמה, את  שבט חזאזמה  ואת שבט  עומראן ולשלב ביניהם, כמו שאתה לא יכול לשלב יהודים חילונים בתוך מאה שערים. זה בלתי אפשרי."

עמראנה מעלה נקודה נוספת, כואבת לא פחות. "כמה אנחנו עולים למדינה?" הוא שואל, "היא משקיעה בתשתיות? מה עושה המדינה למען הפזורה? שום דבר, אנחנו לא עולים לכם שקל אחד, אבל כל הזמן  אומריםההתיישבות הבדווית.''

לטענת עמראנה, ההתיישבות הבדווית משתרעת על פני שלושה אחוזים מאדמת הנגב כולה. "זה הרבה? זה נקרא השתלטות?"

"דבר שני, בוא ותראה את החוות היהודיות הלא חוקיות שהקימו בנגב. תמצא שהן קיבלו חשמל, קיבלו מים, קיבלו הכל. יישוב בדווי בן 60 שנה עדיין לא קיבל שום דבר.''

מה לדעתך יקרה? תסרבו להתפנות מיישובי הפזורה?

"החברה הבדווית היא פצצה מתקתקת. אני פוחד שהיא תתפוצץ בפרצוף של כולנו. וחבל לי. בגדול, טוב לי במדינה הזאת, אכפת לי מהבית הזה שעלה בהרבה דם. בוא נשמור עליו.  בואו נמצא את הנוסחה המתאימה לשני העמים. נכבד אחד את השני; נהיה רגישים אחד כלפי השני.''

בנקודה זו מפנה עמראנה אצבע מאשימה כלפי המנהיגים הבדווים ומגדיר אותם כמנותקים מהמציאות.

אין לכם ייצוג בכנסת. הח"כ הבדווי האחרון, טאלב אל-סאנע, נשאר מחוץ לכנסת הנוכחית בבחירות האחרונות.

"עם כל הכבוד, אני לא משוכנע שהוא ייצג אותי . יש דברים שאני נגדו ולא מסכים להם. יש דברים שכן. לפעמים הוא אומר דברים שפוגעים בנו, בחברה הבדווית. למשל העניין של תרומה למדינה. הוא נגד זה, אני בעד. למה שהבן של יהודי יתרום והבן של בדווי לא? אבל, מצד שני, מגיעות לנו גם זכויות שוות.  ככה אני רואה את הדברים, ואני לא מתבייש לומר את זה. אבל תסכלו גם אתם על עצמכם - מה נתתם לבדווים ומה קיבלתם מהם - לפני שיהיה מאוחר מדי.''