"רעיון שתי המדינות פשט את הרגל", קבעה בפסקנות כותרת מאמרי שהתפרסם בשבוע שעבר באתר זה. בעקבות המאמר קיבלתי טלפונים רבים, סמסים והודעות אינספור לעמוד הפייסבוק שלי. רבות מהתגובות היו ביקורתיות. "אם בארזים נפלה שלהבת מה יגידו אזובי הקיר?" שאלה בדאגה חברה אחת. ואילו אחרים הסתייגו מנחרצותה של הטענה ומעצם זה שהיא אינה מותירה תקווה – ולו גם פעוטה. בהקשר זה, אחת התגובות שיותר ריגשו אותי באה מצדו של ידיד חרדי. אני מודה שבאופן טבעי נדמה היה לי שסוגיית הסכסוך הפלסטיני ישראלי אינה בראש מעייניו של מי שחי באוהלה של תורה, אבל דווקא הוא אמר לי משפט שאימצתי מייד: "אינני רוצה לגדל את ילדי במקום שבו אומרים להם כי אין תקווה, שאין סיכוי לשינוי, וכי לנצח נאכל חרב."
חבר אחר כתב: "עצוב איך שגרמנו לזה... כדאי שנתחיל להוביל את המציאות, כי עכשיו היא מובילה אותנו." וזאת בדיוק הייתה כוונתי במאמר: המציאות הובילה אותנו, ואנחנו הלכנו אחריה מחוסר ברירה, מחוסר אמונה, מתוך היעדר כוח והשפעה או, ברוב המקרים, מאדישות. הציבוריות הישראלית, בעיקר אחרי האינתיפאדה השנייה, קיבלה כגזירה משמיים את המנטרה "אין פרטנר בצד הפלסטיני". את אותה מנטרה הובילו מקבלי ההחלטות בישראל, והיא אומצה ע"י מעצבי דעת הקהל בתקשורת. אין עם מי לדבר וגם אין על מה.
