למערכת הביטחון של טורקיה לקח כמה שעות בלבד כדי לקבוע שעקבות מתכנני פיגוע התופת הכפול בריהאנייה מובילים לדמשק. העיירה הטורקית הקטנה, ליד הגבול הסורי, לא תתאושש במהרה מן האסון שניחת עליה בשבת. שתי מכוניות תופת התפוצצו בטבורה, וגרמו למותם של 43 בני אדם. הפיגוע אינו מפתיע. מפתיעה העובדה שהתעכב זמן רב כל-כך. הייתה זו פעולת תגמול סורית על שנתיים ארוכות של שותפות טורקית בקואליציה צבאית שקמה על אסד לכלותו.

אין בסיפור הזה טובים ורעים. כל הצדדים חסרי רחמים. השאלה היא, האם מקבלי ההחלטות במערב מודעים עד תומה למפת האינטרסים ויחסי הכוחות במשבר הסורי. כאשר שומעים אישים בבית הלבן קוראים לאסד ללכת הביתה, או מחליטים להעניק למורדים אמצעי לחימה כלשהם - אף אם בלתי קטלניים – מתעוררת השאלה, מדוע דוחף המערב לערעור היציבות בסוריה. למה הוא רואה באסד את הבעיה וגם את המפתח לפיתרון, ומתעלם מחלקם המרכזי של שחקנים אחרים במשוואה. ומה מבטיח המערב לאזרחיה המסכנים של סוריה אחרי פרישת אסד? הרי זו איננה שאלה פרסונלית, אלא שאלה של חיים ומוות. מאבק על עתידה של מדינה קרועה.

אין זה מרד. באומרנו "מרד" אנחנו מניחים שיש כאן צדיקים ורשעים. מלחמה אזורית. זה הביטוי ההולם ביותר לתיאור האירועים שם. מלחמה שבה פתחו סעודיה, קטר וטורקיה, נגד דמשק. שתי הראשונות מחמשות את המורדים ומממנות אותם. טורקיה מעניקה להם בסיסי אימונים ופיקוד בשטחה, וגם מהווה שער יציאה עבור לוחמים בדרכם לסוריה. חלק הארי במיליציות שפועלות נגד אסד הן צבא שכירי-חרב, שמשולם מכספי ההון הסעודי-קטארי. רובם מוסלמים בני לאומים שונים, שהתפתו לא רק להיאבק במשטר הכופר, אלא גם ליהנות משכר נדיב. אל-קאעידה, או פלגים אחרים המזוהים עמה, אינם מיופי כוחו של האל. אלו הם גדודי פרוקסי חמושים היטב, שמופעלים באופן סדור בידי בעלי הון וארגוני מודיעין ערביים.

תחנות הטלוויזיה אל-ג'זירה ואל-ערבייה מעניקות ליווי תקשורתי למאמצי הלוחמים בשטח. הן מציגות את המשטר בדמשק כנבל העיקרי, ומבליטות ללא הרף את הישגי המורדים. שתי התחנות האלה מצויות בשליטה ישירה או עקיפה של ארמון האמיר בקטאר ומשפחת המלוכה בסעודיה. הן נחשבות לתחנות מובילות ופופולאריות בקנה מידה בינלאומי, מה שמאפשר להן לבנות מדי יום את עולם המושגים של עשרות מיליוני צופים.