כשנודע לי על התפטרותו של ראש הממשלה הפלסטיני סלאם פיאד, נזכרתי בדברים שאמר לי לפני מספר שנים בכיר במנהל האזרחי הישראלי:
''אתה יודע מהו הסיוט החוזר הגדול ביותר שלי?" שאל הקצין, והשיב מייד: "שיום אחד אני מגיע לאחת מפגישות התיאום השוטפות שלי עם פיאד, והוא מושיט לי את מפתחות הרשות הפלסטינית, לוחץ את ידי והולך הביתה." משמעות הדבר, הסביר הקצין, היא שממשלת ישראל תיאלץ להחזיר את הממשל הצבאי לגדה המערבית, לשלם משכורות לשוטרים, למורים ולאחיות, להקים תשתיות ולשמור על הסדר. כל זאת, בשעה שהשטח עלול לבעור ואין שום סיכוי לגבות מיסים מהאוכלוסייה הפלסטינית. על פי אומדן של כלכלנים ישראלים וזרים, מחיר פירוקה של הרשות הפלסטינית יגיע לכ-14 מיליארד שקל בשנה.
זה רק מה שחסר היום לראש הממשלה בנימין נתניהו ולשר האוצר החדש שלו יאיר לפיד.
פיאד לא מסר אמנם את מפתחות הרשות הפלסטינית לידיים ישראליות. הוא העביר אותם לידיו של הנשיא מחמוד עבאס (אבו מאזן), שמצליח (עדיין) בעקשנות לדחות את הלחצים המופעלים עליו לפרק את הרשות ולהמיר את המאבק למען פתרון של שתי מדינות במאבק למען שוויון זכויות במדינה אחת בין הים לירדן. אולם, הסתלקותו של פיאד מציפה לראש סדר היום את השאלה הרוחשת מתחת לפני השטח (שממנה מורכב הסיוט שעליו דיבר אותו קצין): עד מתי תוסיף הרשות הפלסטינית לשמש קבלן משנה של השלטון הישראלי, של מדיניות ההתנחלויות ושל הסטטוס קוו המדיני? עד מתי יסכים משלם המסים האמריקאי, האירופי או היפאני לשאת בנטל "תהליך אוסלו", שיצא לדרך לפני 20 שנה ולא הגיע לשום מקום?
AL-MONITOR All-Access gives you unlimited access to all our journalism, the full Daily Briefing, exclusive interviews, premium newsletters, and live events — for less than $2/week.
