"טורקיה וישראל - שתיהן בנות ברית חיוניות של ארצות הברית, ואנחנו רוצים לראות אותן נוקטות צעדים לשיפור היחסים", אמר ביום שישי מזכיר המדינה החדש של ארצות הברית, ג'ון קרי, במסיבת עיתונאים באנקרה. באותו מעמד גינה קרי את השתלחותו של ראש הממשלה הטורקי, רג'פ טאיפ ארדואן, יומיים קודם להן, שהשווה את הציונות לפאשיזם וטען שהיא "פשע נגד האנושות". בין שני המשפטים האלה של מזכיר המדינה מתבטא המרחק הגדול שבין התקווה לשיקום היחסים עם אנקרה - לבין המציאות.

בעבר חשבתי שזה ייתכן - שישראל וטורקיה ישובו בקרוב לחשוב על האינטרסים המשותפים שלהן וישקמו את יחסיהן. מנהיגי שתי המדינות, שיערתי, ייאלצו למחול על כבודם – ולו רק מתוך ההיגיון המזרח תיכוני. בכל זאת חברים, "מסביב הומה הסער", המזרח התיכון כמרקחה, וזה הזמן לשוב ולשלב ידיים.

אבל אז באה הצהרתו של ארדואן השבוע באו"ם, שנאמרה, אגב, בכנס "לקידום סובלנות ושיתוף פעולה בין תרבויות", והוכיחה לי עד כמה טעיתי.

ארדואן הוא "מסתכסך סדרתי". לפני שנתיים וחצי הוא הסתכסך עם ישראל בתקרית המרמרה; לפני שנה הוא הסתכסך עם צרפת; בשנה האחרונה הוא הסתכסך, עד כדי איום במלחמה, עם דמשק. ואם להסתמך על פרשנויות ועל הערכות, ההתנגשות המילולית הבוטה של ארדואן עם ידידתו משכבר סוריה, נועדה לסייע לו בקהיר, בטהרן, בבגדד , בקטאר ולמעשה בכל העולם הערבי כדי לממש שאיפה מגלומנית להפוך למוכתר העולם המוסלמי.