רון פרושאור הוא מטובי השגרירים שקמו לשירות החוץ הישראלי. הוא היה מספר 3 בשגרירות בוושינגטון, הוא היה מנכ"ל משרד החוץ בימיו של סילבן שלום, הוא היה שגריר מוערך בלונדון ועכשיו הוא מוביל את ההסברה והדיפלומטיה הישראלית בתפקידו כשגריר באו"ם. לפרושאור יש יתרון פוליטי נוסף בימים אלה: הוא איש ימין. מובהק, מנומק, בהיר מחשבה. הוא לא שייך לימין האידיאולוגי, הוא לא מתנחל ולא חובש כיפה, אבל הוא איש ימין גאה, שפוי ורהוט. במילים אחרות, נכס להסברה הישראלית, נכס לימין הישראלי, נכס לנתניהו ולליברמן, שמינה אותו לתפקיד.
לפני כשבועיים השתתף פרושאור באירוע בירושלים, שהתקיים במסגרת כנס השגרירים הישראלים השנתי. פעם בשנה מגיעים שגרירי ישראל מכל מדינות הים לבירת ישראל כדי לשמוע ולהשמיע, לתדרך ולקבל תדרוכים. במהלך הרצאה שנשא בפניהם היועץ לבטחון לאומי יעקב עמידרור, עשה פרושאור את שגיאת חייו והרים את ידו כדי לשאול שאלה. היא עסקה בהודעה הישראלית על הבנייה בשטח המחלוקת E1, הודעה שפורסמה למחרת הווטו האמריקאי שהוטל במועצת הביטחון לטובת ישראל. פרושאור לא חלק על עצם העמדה הישראלית המחייבת בנייה באיזור הזה, אלא על העיתוי. הוא ביקש מעמידרור מענה לשאלה "איך אנחנו יכולים להסביר מהלך כזה". בעיקר, אחרי שארה"ב העמידה את עצמה בבידוד מזהיר, ובניגוד לעמדה האמריקאית הרשמית, והתייצבה לימינה של ישראל, תוך ספיגת ביקורת בינלאומית קשה. פרושאור היווה פה לשגרירים רבים שנכחו באולם אבל לא הרהיבו אומץ להרים את היד ולשאול. למה, מה הסיבה שמדרבנת את ישראל לתקוע סכינים גם בגבם של הטובים בידידיה. מדוע להתריס ולהכעיס ולעשות הכל כדי להוכיח לכל העולם שבישראל אין רגישות מינימלית לצרכים הבסיסיים של בעלות בריתה. או, במילים של פרושאור, "איך אנחנו אמורים להסביר את זה".
פרושאור לא תיאר לעצמו שהשאלה שלו תגרום למחול שדים שכזה. ראשית, כמה מיושבי השורות האחוריות באולם, לא ברור אם הם היו שגרירים או סתם כאלה שהזדמנו לאירוע, מחאו כפיים. העובדה הזו הרתיחה את דמו של עמידרור, אדם מהיר-חמה בדרך כלל, והוסיפה גוון פוליטי לסיטואציה. עמידרור העניק לפרושאור ולשאר השגרירים באולם "שטיפה" הגונה. אתם פקידים, אמר להם, זו החלטת הדרג המדיני, אם אתם רוצים להשפיע אז תתפטרו ותצטרפו לפוליטיקה. או, במילים אחרות, צאו לי מהווריד, אין לכם שום זכות לשאול את השאלה הזו.
האינסידנט המביך הזה מדגים את הלך הרוח הרעה השורה בימים אלה על ירושלים. את גסות הרוח. את הזחיחות. נתניהו החל את הקדנציה בחשש וביראה מהעולם, מהאירופים, בעיקר מהאמריקאים, והוא גומר אותה בתחושה של שליט כל-יכול, של קינג ביבי, של מי שהישיר מבטו אל המוות (אובמה), והמוות השפיל את עיניו. הרי ברור לכל מי שעוסק בסוגיה שיש לשגרירים המייצגים את ישראל בחו"ל זכות מלאה לברר מה הם אמורים להגיד לגויים במצב כזה. מה שעמידרור עשה זו סתימת פיות, אבל בישראל סתימת הפיות לא מצטמצמת בימים אלה רק לתחום הדיפלומטי. הרוח הרעה מנשבת סביב ומקפיאה הכול: הסטטיסטיקאי הראשי של המדינה מקבל הודעת הפסקת עבודה במייל, כי העז למתוח ביקורת על הממשלה, מנהל בית ספר תיכון בת"א מוזמן לשימוע כי כתב מאמר פוליטי (כן, הוא עבר על הכללים, אבל לפעמים כללים נוצרים כדי שאפשר יהיה לעבור עליהם מעט), עתונאים נרדפים בעקבות דעותיהם ותחקיריהם, כלי תקשורת מושמים במצור, וגם נתניהו עצמו מתייחס ליריבים פוליטיים לגיטימיים כאל כאלה שזוממים "להפיל אותו".
AL-MONITOR All-Access gives you unlimited access to all our journalism, the full Daily Briefing, exclusive interviews, premium newsletters, and live events — for less than $2/week.
