דילוג לתוכן העיקרי

החמאס הוריד מסך ברזל תקשורתי לאורך הרצועה

ההחלטה לאסור על עיתונאים מקומיים בעזה לעבוד עבור כלי תקשורת ישראליים רק תעמיק את ההפרדה והניכור בין שני העמים
Wheelchair-bound Palestinian freelance photographer Moamen Qreiqea takes pictures of his daughter outside his home in Gaza City October 1, 2012. Qreiqea, 25, lost both his legs in an Israeli air strike in 2008 while taking pictures east of Gaza. The father of two is determined to continue his career despite his disability. REUTERS/Suhaib Salem (GAZA - Tags: MEDIA SOCIETY)

 

 

הדבר המקומם ביותר בהחלטה של ממשל החמאס לאסור על עיתונאים פלסטינים בעזה לעבוד עבור כלי תקשורת ישראליים הוא מה שמשתמע ממנה: הפיכתם בעיני הציבור בעזה למשת"פים - למשתפי פעולה עם ישראל.

בעגה המקצועית קוראים להם "סטרינגרים" - עיתונאים מקומיים במשרה חלקית שמדווחים מבפנים, לרוב בגוף ראשון, לגוף תקשורת חיצוני כלשהו, על המתרחש סביבם. במצבים שבהם אין אפשרות לעיתונאים מבחוץ להיכנס פנימה – כמו למשל בעזה - אין להם תחליף. הם הקול היחיד שמספר את הסיפור האותנטי.

בראיון שקיים רמי אלמג'ארי, כתב אל-מוניטור בעזה, עם איהאב אל-רסין, ראש לשכת העיתונות של חמאס, מסביר האחרון את הסיבה להחלטה: "גילינו שהכתבות שפירסמו אותם עיתונאים שימשו את המודיעין הישראלי".

אין לי מושג מהי כמות ואיכות המידע ששאב "המודיעין הישראלי", כהגדרת רסין, מאותם עיתונאים. אבל יש לי תחושה חזקה שאם הוא נסמך על הפרסומים שלהם, אז "המודיעין הישראלי" בבעיה. הסיבה לכך פשוטה: מספר הפרסומים היה זעום ביותר. התקשורת הישראלית, רובה ככולה, איבדה עניין בנעשה ברצועה ובתושביה. העיניים האדישות של תושבי ישראל מופנות לשם רק בעיצומו של מבצע צבאי, דוגמת זה שהתנהל לפני כחודש. האמפתיה לתושבי עזה אבדה מזמן. מעבר הגבול ארז, מרחק 50 דקות נסיעה מתל-אביב, נתפס עבור ישראלים רבים כ"חמאסטן", מעבר להרי החושך.

ובכל זאת, כלי תקשורת ישראליים ספורים ראו כורח מקצועי-עיתונאי להעסיק סטרינגרים ברצועה שיעבירו ידיעות, לרוב כתבות צבע, מבפנים. מיהם אותם אנשים שבכל זאת סיפרו את הסיפור שלהם?

אחת מהן היא עביר איוב, הכותבת זה כמה חודשים לעיתון "הארץ". בראיון ל-אל מוניטור היא אומרת: "תמיד התמקדתי בסיפורים אנושיים מעזה והעיתון קיבל אותם. אני לא חושבת שההחלטה הזאת עוזרת למצב". היא סיפרה כי ניסתה להסביר לרשויות המחאס בעזה שמיסוך תקשורתי שכזה לא ימנע מישראל מלפרסם ידיעות על המתרחש בתוככי עזה. ההבדל הגדול, לדבריה, יהיה שללא העיתונאים המקומיים שידווחו מבפנים, "נאבד את הסיכוי שקולנו יישמע בדעת הקהל הישראלית".

עיתונאי נוסף שנהג לדווח מעזה הוא סמי אל עג'רמי, ששימש בעבר ככתב ערוץ 2 ולאחרונה כתב לעיתון "מעריב". בתו, ביסאן בת ה-9, נפצעה במהלך מבצע "עמוד ענן" כששיחקה עם אחותה התאומה, רובא, בחצר ביתה. שלוש מאצבעותיה נקטעו מרסיסים בעקבות ירי של צה"ל על חוליית שיגור. בדיוק באותה שעה סיקר אבא שלהן בערוץ 2 את הלוויתו של אחמד ג'עברי, שחוסל בידי ישראל בחצי השעה הראשונה של המבצע.

את העיתונאי שלישי שעבד מעזה, מפיק הכתבות מועין אל חילו, צירפתי לחדשות ערוץ 10 לפני כחמש שנים. היה זה מייד לאחר שצה"ל אסר על עיתונאים ישראלים להיכנס לרצועה בעקבות ההפיכה שביצע חמאס בעזה. אל-חילו, כמו גם סטרינגרים נוספים, הפכו פתאום לחסרי תחליף. העיניים שלנו בעזה.

את מועין אל חילו הכרתי לפני כמעט 10 שנים בעת כתבה בעזה. ביתו של אחיו, נאהד, נפגע מפגז של צה"ל, במהלך מבצע צבאי להריסת מחרטות שנחשדו כמפעלי ייצור רקטות קסאם. שני אחייניו של מועין, ילדיו של נאהד, נהרגו. אחד ההרוגים, סעיד אל חילו, היה כדורגלן שאף שיחק בקבוצה הפלסטינית שקיימה משחק ידידות בנורווגיה נגד קבוצה ישראלית. אבל אז פרצה האינתיפאדה השנייה ותקוות השלום ששררה אז, נגדעה.

נאהד, האב השכול, הצביע לעבר חלון הקומה השנייה, שנותרה שלמה. מבעד לתריס המוגף בחציו, הציצו שתי נכדותיו, בנותיו של סעיד.

"אז תגיד לי" שאל בבכי", "מי ידאג להן עכשיו, מי? אבא שלהן נהרג ואני, שעבדתי בישראל 35 שנה, לא אוכל לפרנס אותן. עכשיו, אחרי שהרגתם לי את הבנים, גם לא אוכל לעבוד אצלכם". נאהד התכוון בדבריו לתקנה השוללת באופן אוטומטי את רישיון העבודה מכל פלסטיני שבן משפחתו נפגע ובכך הופך, בעיני מערכת הביטחון, לבעל מניע לנקמה.

וכמו כדי לאשר את הדבר, נשמעה לפתע מפיו של נאהד זעקה מקפיאת דם: "אני אעשה את הפיגוע הבא בישראל". השתררה שתיקה ארוכה וכבדה. אחרי שראה את ההלם על פני, ניסה להרגיע. "יש לי מלא חברים בתל אביב, מלא, נגד מי אני אעשה פיגוע,

נגד החברים שלי?"

מאז הפכנו מועין ואני לחברים, ולאחר הפיכת חמאס, לשותפים לעבודה.

הוא צילם כתבות וסיפורים מהרצועה, ואני ערכתי וליוויתי אותן בקריינות מחדר העריכה בתל אביב. היה זה שיתוף פעולה עיתונאי קלאסי: ניסינו להראות לצופי הטלוויזיה הישראלי את תמונת המצב של תושבי הרצועה שאותה העדיפו רבים לא לראות, בעיקר מאז תפס חמאס את השלטון. המצוקה, האבטלה, הניסיון למצוא פתרונות לחיים ולהישרדות כשאין דלק, אין חשמל ואין תקווה.

עד כמה שאני מתאמץ, עם זאת, קשה לי להיזכר ולו בכתבה אחת שממנה יכול היה מישהו לדלות פיסת "מידע מודיעיני".

אגב, באותו זמן החמאס, ואף ארגונים מיליטנטיים ממנו כמו הג'יהאד האסלאמי וועדות ההתנגדות, הכירו גם הם בחשיבותה של דעת הקהל בישראל. יותר מזה – פעילים רבים בארגון שישבו בבתי הכלא בארץ צפו בערוצי הטלוויזיה הישראלים לא פחות מהישראלים עצמם. שמעתי לא פעם שרבים ממשוחררי בתי הכלא, רובם דוברי עברית טובה, מעדיפים עד היום לצפות בערוצים ישראליים במקום בערוצים דוגמת אל-ג'זירה ואל-ערבייה.

למעשה, איהאב אל-רסין עצמו, ראש לשכת העיתונות, שעכשיו חושש מזליגת "מידע מודיעיני מסווג" התראיין מספר פעמים לתקשורת הישראלית ואף אפשר לנו, למועין ולי, לצלם כמעט בחופשיות בעזה ולהביא את התמונות לציבור הישראלי האדיש.

ואכן, מדי פעם הצלחנו להבקיע פתח בחומת האדישות. הכתבה הזכורה לי ביותר הייתה על משפחת אל ג'רושי, שכל ילדיהם חלו במחלת עור קטלנית שגרמה לשניים מהם למות בסבל נורא. שני ילדים אחרים, תינוק בן שנה וילדה בת שש , הובאו לטיפול מציל חיים בבית החולים איכילוב בת"א בעקבות שידור הכתבה. איש עסקים ישראלי תרם את עלות הטיפול ועשרות ישראלים, אולי מאות, הגיעו לבית החולים, לתרום כסף, אוכל וצעצועים לילדים הסובלים.

בחמש וחצי שנים של עבודה משותפת ניסינו, מועין ואני, להציג בפני הצופה הישראלי תמונת מציאות אחרת מזו שהוא מכיר. חשוב היה לנו להראות שיש שם בני-אדם שרוצים לחיות את חייהם בשקט, לאכול טוב, להתפרנס, להעניק חינוך טוב לילדים – ממש כמונו. ניסינו להראות שלא כולם שם שונאים אותנו.

ועכשיו, חמאס, בהחלטה פזיזה, מוריד מסך ברזל לאורך רצועת עזה. מעתה עזה כבר לא תהיה במרחק של 50 דקות נסיעה מתל אביב – היא תהיה במרחק שנות אור. 

More from Shlomi Eldar

Recommended Articles