"אני פטריוט פלסטיני, בין אם זה מוצא חן בעיניכם ובין אם לא. אם לא הייתי כזה, לא הייתי אחמד טיבי" - - כך מגדיר עצמו הח"כ הערבי, היושב כבר 14 שנים על ספסלי האופוזיציה של כנסת ישראל, בריאיון מיוחד לאל-מוניטור.

 בחוגים מסוימים הוא נחשב ל"אויב הציבור" מספר 2 (אחרי חברת הכנסת חנין זועבי), אבל נדמה שהרבה יותר מעניין לנסות ולהבין אותו מאשר לפסול אותו. טיבי, פוליטיקאי בעל חושים מחודדים, עברית רהוטה עם נגיעות יידישאיות והיכרות מעמיקה - אינטימית כמעט, עם החברה הישראלית יודע איך להתענג על פרובוקציה טובה. אחרת, לכו תסבירו מדוע מיהר להיענות להזמנתה של אגודת הסטודנטים באוניברסיטת בר-אילן להתעמת עם ח"כ אריה אלדד (עוצמה לישראל). אלדד רץ במסגרת הרשימה הימנית ביותר במפה הפוליטית בישראל. כדי להכניס דברים לפרופורציה הנכונה, תחשבו שטיבי היה נענה להזמנה לבוא לאצטדיון טדי, למשחק של בית"ר ירושלים. 

אבל טיבי הגיע. 

מה שקרה זה שהאירוע, שנקרא "מדברים בחירות", הידרדר במהירות לצעקות - ולא חסר הרבה שגם האלימות תזקוף את ראשה. אנשי האבטחה, שחששו לשלומו, הבהילו את טיבי  ליציאה. בעוברו שם, אשה, מעריצה נלהבת של "נוער הגבעות" (קבוצה חברתית-מתנחלית שנלחמת נגד פינוי המאחזים הבלתי חוקיים ביו"ש), ירקה לעבר גבו.