שם המשחק: מי עוקף את מי מימין

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ניצב ביום שישי האחרון בפני דילמה לא פשוטה: האם לצאת למתקפה תקשורתית נגד יו"ר הבית היהודי נפתלי בנט, שנתן יום קודם לגיטימציה לסרבנות אידאולוגית, או פשוט להתעלם ממנו. כדי להבין את עומק הדילמה יש לזהות את התופעה הבולטת ביותר במערכת הבחירות הנוכחית: "השבירה ימינה" של כמעט כל המפלגות ב"גוש המרכז-שמאל-ימין מתון", כאמצעי לזכייה בפתקים נוספים בקלפי בעוד פחות מחודש.

על רקע התופעה הזאת, הובע חשש כבד בדיונים הפנימיים הקדחתניים שהתקיימו במטה הבחירות של הליכוד-ביתנו, שהתקפה על בנט מצד הליכוד-ביתנו, וכל שכן מצד נתניהו, תשיג את התוצאה ההפוכה. כלומר, תחזק את תדמיתו הימנית ובכך תוסיף לו מנדטים - על חשבונם, כיוון שתתפרש כסימן לכך שנתניהו מתכוון לפנות התנחלויות אחרי הבחירות.

מנגד, סברו חלק מהיועצים לנתניהו, שכראש הממשלה הוא אינו יכול להתעלם מהאמירה של בנט, שמכשירה למעשה סירוב פקודה - תופעה שנחשבה תמיד לשולית ומסוכנת בחברה הישראלית. ההערכה הייתה כי אם נתניהו ישתוק, הוא יותקף קשות מצד כל המפלגות שמצויות בטווח שבין השמאל המתון, דרך מפלגות המרכז המרובות ועד הימין המתון. לטענת אותם יועצים זה עלול לעלות לו בנזק אלקטורלי כבד.