הטקס שנערך ביום שלישי שעבר בבית הלבן [28 בינואר], ואשר בו נפגש הימין האמריקאי עם הימין הישראלי כדי להאזין לנשיא דונלד טראמפ ולראש הממשלה בנימין נתניהו על אודות "עסקת המאה", שהראשון יזם והשני אימץ, היה משונה מאוד. הוא נזקק להרבה פרשנויות כדי להבין באיזו קטגוריה – אם בכלל – ניתן לשלבו בספריית המאמצים לשלום במזרח התיכון.
מדובר, למעשה, בהסכם אמריקאי-ישראלי המציג בפני הפלסטינים עובדה מוגמרת. כיוון שמעולם לא הוצגה תכנית בהקשר שכזה, חשוב היה לממשל האמריקאי להציב את החוברת שהציגו, לאחר שלוש שנים של חשאיות, כחוליה לגיטימית בתהליך השלום שבין ישראל לפלסטינים. המחברים הלכו רחוק, מבחינתם, ואף החמיאו לתהליך אוסלו ובעיקר לתיאום הביטחוני החשוב שבין ישראל לפלסטינים. הקורא התמים עלול לטעות ולחשוב שמדובר פשוט בתכנית המשך, אבל לא כך הם פני הדברים .
הסכם אוסלו היה ההסכם הראשון בהיסטוריית היחסים בין שני העמים, שנידון רק בינם לבין עצמם, הוסכם ונחתם בפני עם ועולם. עד 1993 הפלסטינים לא ניאותו מעולם להגיע להסכמות עם ישראל, וישראל מצדה לא הסכימה להידבר עם הגוף שהוכר על ידי העולם הערבי והעולם בכלל – ארגון השחרור הפלסטיני (אש"ף). בניגוד לשלום בין ישראל ומצרים שנחתם ב-1979 ולשלום בין ישראל וירדן שנחתם ב-1994, הקושי המרכזי מול הפלסטינים היה איתורו של פרטנר מוסמך כדי להגיע איתו להסכם. בסופו של דבר הסתבר כי כל הניסיונות הקודמים של ישראל למצוא לה בני שיח אחרים נכשלו, ונותר הגורם שלא הסתיר את מעורבותו במעשי טרור ואשר המפה הרשמית שלו ציירה את פלסטין משני צדי הירדן.
חשיבותו של אוסלו היא בנכונות הפלסטינית להגיע עם ישראל להסכם ביניים, מבלי לקבוע מראש את פרטיו של האופק המדיני הצפוי (ובכך גם חולשתו הגדולה); ובשורה ארוכה של הסדרים שאליהם הגיעו הצדדים שנתיים אחר כך בהסכם הביניים המפורט. אבל הישגים אלה עומדים בצילו של היתרון הגדול ביותר והוא נכונות הצדדים לנשוך את שפתותיהם וללחוץ יד זה לזה, לאחר שנים רבות של סבל שגרמו זה לזה.
AL-MONITOR All-Access gives you unlimited access to all our journalism, the full Daily Briefing, exclusive interviews, premium newsletters, and live events — for less than $2/week.
