ביום שבת [4 בינואר], במקביל למסע הלווייתו של קאסם סולימאני, הקימו הפלגים הפלסטינים ברצועת עזה סוכת אבלים. בכניסה אליה הונחו דגלי ארה"ב וישראל, והמנחמים נדרשו לדרוך עליהם בדרכם פנימה. חמאס והג'יהאד האסלאמי, שראו בסולימאני מורה דרך שעודד, תמך והנחה אותם להעצים את המאבק מול "האויב הציוני", פרסמו הודעות אבל והדגישו את התפקיד הבולט שמילא בהתנגדות הפלסטינית. תגובה אלימה לחיסול מפקד כוח קודס לא הייתה. ישראל העבירה דרך מצרים מסר ברור לחמאס ולג'יהאד לבל יעזו לתקוף את ישראל.

חסן נסראללה, מנהיג חיזבאללה הנתמך ע"י איראן שנחשב בן טיפוחיו של סולימאני, טען בנאום שנשא בהלוויה טקסית בביירות שערכו למפקד שחוסל [5 בינואר], כי החיסול מסמן את "תחילתו של שלב חדש לאזור כולו". הוא הוסיף כי ישראל לא העזה לחסל את סולימאני לבדה, לכן פנתה לארה"ב.

סביר שנסראללה מאמין בטענה המופרכת הזו, שאותה אימצו גם הארגונים הפלסטינים. לעתים קרובות הם מייחסים לישראל השפעה מאגית על מהלכיה של ארה"ב. מה שכן, נסראללה צדק כאשר קבע כי זהו שלב חדש באזור. אם העימות בין ארה"ב לאיראן יסלים למערכה צבאית, ארגוני הלווין הנתמכים שלה לא יוכלו לשבת על הגדר ולהסתפק בהודעות תמיכה. ההתנגדות הפלסטינית, למשל, חייבת לאיראן לא מעט. איראן היא זו שסייעה לחמאס ולג'יהאד האסלאמי להפוך לארגונים מזוינים ומאומנים בעלי מאזן אימה לא מבוטל מול ישראל.

מבחינת חמאס מדובר בדילמה לא פשוטה, בעיקר נוכח ההתקרבות למצרים וההכרה שהמצור הדו-כיווני על רצועת עזה – ישראל סוגרת מצפון, מצרים מדרום – לא מאפשר לארגון לשרוד. לא כלכלית ולא צבאית. מנגד, חמאס פעל בשנה האחרונה לשיקום יחסיו עם איראן. בארגון זוכרים את הנזקים העצומים שהותיר אחריו חאלד משעל, לשעבר ראש הלשכה המדינית של חמאס. משעל הפך לפרסונה נון גראטה בטהרן, לאחר שעשה את טעות חייו ונקט עמדה במלחמת האזרחים בסוריה נגד בשאר אסד. הוא רוקן את משרדי התנועה בדמשק ועבר לקטאר, שלא סיפקה את מלוא הסחורה, ודאי לא כספקית ציוד צבאי מתקדם. קטאר הציעה רק סיוע הומניטארי לרצועה, וגם זה בהסכמת ישראל. האיראנים נעלבו, משעל נאלץ להתפטר, וההנהגה החדשה של חמאס התפצלה לשני ראשי חץ: ראש אחד מונה לשקם את היחסים עם טהרן, והראש השני לשמור על מערכת יחסים טובה עם מצרים.