האם הפליטים היהודים יפוצו על רכושם שנשאר במדינות ערב?

גאולה מועלם, בת 83 מירושלים, נולדה בצפון עיראק. במהלך מלחמת העצמאות ב-1948, כשהייתה בת 12, החליטה המשפחה המורחבת לעזוב את כפר הולדתה ולצאת למסע לארץ ישראל שם הוקמה המדינה היהודית החדשה.

בשיחה עם אל-מוניטור היא מעידה שהמניע להחלטה היה קודם כל ציונות, כלומר לעלות לארץ המובטחת, כשבמקביל החלה הסביבה להיות יותר ויותר עוינת כלפי יהודים וכך גם השלטונות. יהודי עיראק סבלו מהתנכלויות חוזרות ונשנות, המשטרה לא הגנה עליהם ממעשי ביזה ואלימות, והתחושה הייתה קשה. גאולה מספרת שבוקר אחד הפקיד אב המשפחה את מפתח הבית בידי השכן המוסלמי, ביקש ממנו להמשיך לעבד את הבוסתנים שבהם גידלה המשפחה ענבים, אפרסקים ופירות אחרים, ויצא עם המשפחה לבגדאד. שם נאלצה המשפחה להפקיד את כל הרכוש שנותר לה לרבות תכשיטים וכסף מזומן. "הביאו דלי ודרשו מכל נשות המשפחה לשים בתוכו את כל התכשיטים", היא נזכרת, "מי שהתמהמהה, תלשו לה עגילים מהאוזן וטבעות מהאצבעות. אחר כך הכניסו אותנו לחדר, דרשו שנתפשט ובדקו שלא החבאנו תכשיטים או כסף בבגדים. הגענו לישראל אנחנו ובגדינו, זה הכל". הסיפור הזה ממחיש את האופן שבו עלו לישראל רבים מיהודי ארצות ערב, כשהם מותירים מאחור את כל רכושם.

בפברואר 2010 אישרה הכנסת את החוק "לשמירה על זכויותיהם לפיצוי של פליטים יהודים יוצאי ארצות ערב ואיראן". סעיף 3 בחוק זה קבע כי "במסגרת משא ומתן להשגת שלום במזרח התיכון, תכלול הממשלה את נושא מתן פיצוי על אובדן רכוש לפליטים יהודים יוצאי ארצות ערב ואיראן, לרבות רכוש שהיה בבעלות קהילה יהודית בארצות אלה". החוק הטיל על ראש הממשלה את האחריות לקידומו.