במאמר שפורסם השבוע [18 בדצמבר] בעמוד הדעות האחורי של הארץ, הציג ח"כ אילן גילאון, מראשי מרצ, את שלושת היעדים העיקריים של מפלגתו: חלוקת העושר, חלוקת הארץ והפרדת הדת מהמדינה. הח"כ לשעבר מוסי רז, הסמן השמאלי בהנהגת מרצ, כתב יום לפני כן בעמוד הפייסבוק שלו כי היעדים המרכזיים של המפלגה הם, לפי הסדר הזה: סיום הכיבוש, מניעת הסלמה בעזה, ביטול חוק הלאום, כינון חברה סוציאל דמוקרטית ועצירת גירושם של ילדי מבקשי המקלט. סקרי דעת קהל האחרונים מלמדים שבמקרה הטוב, גילאון, רז וחבריהם לרשימה יחצו את אחוז החסימה ויזכו לשבת בכנסת ה-23.

בבחירות הקודמות בספטמבר, הדגלים החשובים של מרצ (שהתמודדה במסגרת "המחנה הדמוקרטי") – שלום, שוויון זכויות וצדק חברתי – הובילו בקושי רב ל-4.34% מהקולות הכשרים, מעט יותר מאחוז החסימה שעומד על 3.25%. אז, וביתר שאת ב-2 במארס 2020, הבוחר הישראלי הלך וילך לקלפי כדי להשאיר את בנימין נתניהו בשלטון או במטרה לסלקו משם. מחנהו של (הבוחר) הראשון הכריז מלחמה נגד כל גורם שמעז לקרוא תיגר על המנהיג. זה כולל מוסדות ממלכתיים מובהקים כמו פרקליטות המדינה והמשטרה, וכמובן התקשורת. אפילו ח"כ גדעון סער וחברים בליכוד שהתייצבו מאחוריו לקראת ההתמודדות על הנהגת המפלגה יוצאים בשן ועין. המחנה השני, בראשותה של כחול לבן, שואב את עיקר כוחו מהמיאוס מהאיש נתניהו ומהצורך להגן על הממלכתיות ועל שלטון החוק, שהוא וחבריו הוציאו עליהם חוזה.

לקראת הבחירות שוב עולה השאלה איזה מחנה, ולא מפלגה, יצליח לקושש הפעם 61 מנדטים. מפלגה קטנה אחת משולי אחד המחנות שתמעד על סף אחוז החסימה, עשויה לחרוץ את גורלן של הבחירות. כדי למנוע התרחשות כזאת בימין, נתניהו מוכן לשדך מחדש בין הימין הקיצוני לימין הכהניסטי. מנגד, בקוקפיט של כחול לבן מחפשים את תרופת הפלא שתרפא את יו"ר העבודה עמיר פרץ מכאב הבטן שתוקף אותו כל אימת שמדברים איתו על איחוד עם המחנה הדמוקרטי מבית מרצ.