כשהיבה אל-לבדי ועבד א-רחמן מרעי, שני העצורים הירדניים ששוחררו על ידי ישראל ביום רביעי [6 בנובמבר], חצו את גשר אלנבי, הם נראו כמי שניצחו בקרב הבלתי נגמר על התודעה הציבורית. ואכן שביתת הרעב של אל-לבדי והלחץ הציבורי בירדן עשו את שלהם; הממלכה ההאשמית החזירה את שגרירה מישראל ודרשה בתוקף להחזיר לשטחה את שני אזרחיה, שנעצרו (בנפרד) בחשד לביצוע עבירות ביטחוניות. בסופו של דבר, ישראל נכנעה לדרישת הירדנים ושחררה את השניים. בקרוב השגריר הירדני יחזור למשכנו, וגם היחסים בין עמאן לירושלים יחזרו לסורם – עד המשבר הבא. ביום ראשון צפויה ישראל להחזיר לירדן את מובלעות נהריים וצופר, לאחר שירדן סירבה לחדש את ההחכרה.

המשבר הזה מעלה כמה שאלות: האם לאחר 25 שנים של שלום קר אך יציב, ושיתוף פעולה ביטחוני הדוק, בישראל צריכים להפסיק להתייחס ליחסים עם ירדן כנתון קבוע ומובן מאליו, כזה שאין צורך להשקיע בו מאמצים ומשאבים? האם ניתן היה למנוע את המשבר המיותר הזה ביחסי ישראל-ירדן, ששתי המדינות מייחסות להסכם ביניהן חשיבות אסטרטגית? האם לישראל הייתה דרך אחרת לפעול במסגרת המתח המובנה בין הרצון לשמור על יחסים טובים עם ירדן לבין הצורך להגן על הביטחון הלאומי?

"ישראל רגילה לחשוב אך ורק דרך הפריזמה הביטחונית. אבל לפעמים המערכת הביטחונית מנצלת את כל הכלים הנמצאים ברשותה, בלי לחשוב פעמיים אם זה יכול לפגוע במערך היחסים הדיפלומטיים. (הפעם) לא הייתה מחשבה על זהותם של העצורים. הרי מעבר להיותם פלסטינים הם קודם כל אזרחים ירדניים", אומר לאל-מוניטור ד"ר עידו זלקוביץ', ראש חטיבת לימודי המזרח התיכון במכללה האקדמית עמק יזרעאל.

על פי נתוני ארגון בצלם, נכון לסוף חודש אוגוסט 2019 החזיקה ישראל במעצר מנהלי 413 פלסטינים. השגריר בדימוס בקפריסין מיקי הררי, כיום עמית מחקר במכון "מיתווים" למדיניות חוץ אזורית, אומר לאל-מוניטור כי במקרה של מעצר של אזרחים זרים נהוג לעדכן את מדינת המוצא שלהם בדבר המעצר ולשתף עמה את המידע הקיים. "כשהמידע הוא בעייתי ואינו מאפשר להתחיל בהליך משפטי, אז יש דילמה מה עושים עם זה ואיך מתקדמים. בכל מקרה נהוג שיהיה ערוץ קשר עם הצד השני ושיתוף פעולה עמו", אומר הררי, ומזכיר כי בין ישראל לירדן מתקיים שיתוף פעולה מלא בתחום הביטחוני והמודיעיני.