פריז. 30 ראשי מדינות וכ-6,000 מקבלי החלטות ופעילים התכנסו השבוע [12 בנובמבר] בפארק דה לה ווילט בבירה הצרפתית למפגש השני של פורום השלום של פריז – יוזמה שמטרתה לקדם את רוח המולטילטרליות והרב-תרבותיות בעולם. חרף מטרת המפגש החשובה, שני כיסאות במרכז האולם נותרו ריקים: של נציגי ארה"ב וישראל. אף מנהיג ישראלי לא טרח להגיע למפגש; בעצם אף לא פקיד זוטר או שליח מהשגרירות בפריז לא הגיעו. יותר מזה, לאף ארגון לא-ממשלתי ישראלי לא היה ייצוג בקרב שלל הדוכנים שהציגו פרויקטים בתחומי התפתחות חברתית, טכנולוגיות חדשות, כלכלה מכלילה, אקטיביזם מגדרי ועוד.

בעשור שחלף תחת הנהגתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, השקיעה ישראל מאמצים רבים בבניית קשרים עם מדינות ערב ואפריקה, במיוחד כאלו שעמן ישראל אינה מקיימת יחסים דיפלומטיים או מקיימת יחסים בדרג נמוך. לפני שנה [נובמבר 2018], למשל, ביקר בישראל נשיא צ'אד אידריס דבי, שארצו ניתקה את קשריה עם ישראל לפני 40 שנה.

אולם חידוש הקשרים הדיפלומטיים הוא רק היבט אחד בקמפיין להרחבת השפעתה הגלובלית של ישראל. העבודה האמיתית מאחורי הקלעים נעשית באמצעות מה שמכונה "כוח רך", כלומר שימוש בתרבות, בחברה אזרחית ובכלכלה ככלים לשינוי ועיצוב דעת קהל. במושגים של דיפלומטיה ישראלית, משמעות היא עידוד פרויקטים בעולם בתחומים שבהם ישראל מצטיינת, כמו חקלאות חכמה, היי-טק, חינוך בלתי פורמלי, ניהול מקורות מים ופיתוח המרחב הכפרי. הדיפלומטיה הישראלית גם מצדדת בגישה רב-לאומית, שבמסגרתה חוברת מומחיות ישראלית אל שחקנים מקומיים ומימון צד שלישי, לטובת כל המעורבים וכדי לזכות בנראות תקשורתית וציבורית.

למעשה, דיפלומטיה ציבורית וכוח רך הפכו בשנים האחרונות לשני צירי הפעולה המרכזיים של משרד החוץ. או ליתר דיוק לשני הצירים הבודדים בעשייתו. ראש הממשלה נתניהו והשגריר בוושינגטון רון דרמר מנהלים באופן בלעדי את היחסים עם ארה"ב, ודיפלומטים בכירים מודרים באופן קבוע מזירה זו. הדבר נכון גם ביחסים היותר דיסקרטיים עם מדינות ערב ועם חלק ממדינות אפריקה. ביקורו של נתניהו בעומאן באוקטובר 2018 ופגישתו עם הסולטן קאבוס בן-סעיד במוסקט תואמו על ידי ראש המוסד יוסי כהן ולא על ידי משרד החוץ. על כל אלה יש להוסיף את העובדה שנתניהו מרוקן באופן שיטתי את המשרד מכל תפקידיו המסורתיים, ומעביר סמכויות ותקציבים למשרד לעניינים אסטרטגיים ולמשרדים אחרים.