ישראל מסוגלת להילחם בטרור גם בלי להשתמש בעינויים
הנזק הקשה שנגרם לסאמר ערביד, הנחשד כמי שעמד בראש חוליית טרור, עלול לפגוע בישראל הרבה יותר מהנזק שיכול היה להיגרם אילו לא השתמשו נגדו בעינויים. אסור לנו להמשיך במדרון החלקלק הזה, שבו איננו מתייחסים לאנשים – גם לגרועים ולמסוכנים שבהם – כאל בני אדם.
במשך שנים ארוכות נהגו בשב"כ לקבל מידע ממי שנחשדו במעורבות בטרור פלסטיני באמצעות שימוש ברמה כזו או אחרת של אלימות. התקיימה גם ועדת שרים מיוחדת, שאישרה את השימוש בכוח מול חשודים ספציפיים, למרות שעל פי החוק הבינלאומי השימוש בעינויים במהלך חקירות הוא אסור. נקודה.
כשר משפטים הייתי אמור להיות חבר בוועדה. בכיר השב"כ היה בא לפני חברי הוועדה, מסביר מדוע במקרים מסוימים "אין ברירה" אלא להשתמש באלימות, והשרים המעטים שהיו חברים בוועדה זו, הצביעו. נדהמתי לראות כי בישיבה הראשונה שבה השתתפתי, הייתי היחיד שהתנגד לאישורים, וכי לא הייתה שום רלוונטיות לשייכות המפלגתית של השרים המצביעים. כולם אישרו את כל הבקשות.
הודעתי שלא אשתתף בישיבות הוועדה הזו כיוון שעצם קיומה הוא בלתי חוקי, ולשמחתי הרבה קיומה בוטל אחרי זמן קצר. לא בגללי אלא בגלל הבג"ץ המפורסם שאסר, בספטמבר 1999, על עינוי נחקרים. עם האיסור על עינויים בוטלה ועדת השרים.
בימים אלה [ספטמבר 2019], על רקע הפגיעה הקשה בסאמר ערביד, הנחשד בהיותו ראש חוליית הטרור שהביא להריגתה של רנה שנרב במעיין דני, נזכרתי במה שאירע לפני 20 שנה, ואשר – על פי כל הסימנים – לא הצליח לשים קץ באופן מוחלט לחקירות האלימות בשב"כ.
