התהליך המדיני הקפוא בין ישראל לפלסטינים מאז "שיחות ג'ון קרי" שהסתיימו לפני כחמש שנים [2014], לא היה נושא מרכזי במערכת הבחירות האחרונה בישראל. רק האפשרות הנדחית של הצגת תכנית השלום של טראמפ ריחפה מעליה, ונתניהו אפילו ניצל אותה כדי לטעון כי רק הוא יכול לעמוד מול התכנית הזו. אך כיוון שפרטיה אינם ידועים – לא היוותה "עסקת המאה" סלע מחלוקת שעליו  התקיים דיון בין-מפלגתי.

לעומת זאת, שאלת ההתייחסות לירי הטילים מעזה חזרה על עצמה ויצרה חזיתות בלתי צפויות. בימין טענו כי מצד אחד נתניהו מטפל בחמאס בכפפות של משי ומאפשר את התשלומים החודשיים של הנציג הקטארי; אך מצד שני הוא אינו מאשר מבצע צבאי להבסת החמאס (זרוע "האחים המוסלמים" בעזה) והג'יהאד האסלאמי (זרוע איראן בעזה), משום שהוא חושש שעימות צבאי כזה יגרום לישראל אבדות רבות ואולי גם הישארות בעזה לאחר שזו תיכבש מחדש. לביקורת הימין הצטרפה ביקורתם של יו"ר כחול לבן בני גנץ ושל יו"ר ישראל ביתנו אביגדור ליברמן.

גנץ היה הרמטכ"ל במבצע "צוק איתן" בעזה [2014]. בקמפיין הבחירות שלו באפריל הוא התגאה בכך שתחת פיקודו גרם צה"ל אבדות רבות לפלסטינים, וטען כי המבצע העניק לישראל כמה שנים של שקט. עכשיו הוא טוען שאי אפשר להשלים עם האלימות המופנית מעזה לישראל, וכי יש להביא להרגעת המצב באמצעות הרתעה או באמצעות פעולה צבאית שתגרום להרתעה.

ליברמן נושא על גבו ראיון שקיים לפני שנים אחדות [מאי 2016], שבו אמר כי לו היה שר ביטחון הוא היה מציג אולטימטום למנהיג חמאס איסמעיל הנייה – לשחרר בתוך 48 שעות את הישראלים המצויים בהחזקתו אחרת יחוסל. יומיים לאחר מכן, באופן מפתיע, מונה ליברמן לשר הביטחון, ומעולם לא הציג שוב אולטימטום שכזה... לימים [יוני 2017] הודה ליברמן כי הייתה זו הכרזה ריקה מתוכן, אך מאז התפטר מתפקידו כשר ביטחון [נובמבר 2018] הוא מטיח האשמות בנתניהו על כך שמנע ממנו לצאת לפעולה צבאית מקיפה ברצועת עזה.