כשהתפזר האבק מעל הקלפיות בישראל התברר שאי אפשר היה לייצר תוצאות מסובכות יותר שמובילות את ישראל למבוי סתום יותר, מאשר התוצאות שהושגו ב-17 בספטמבר. אבל אז, לקראת סיומה הרשמי של הספירה ביום שלישי בלילה [24 בספטמבר], התברר שדווקא אפשר: הליכוד זכה במנדט אחד נוסף (עולה ל-32) על חשבון אגודת ישראל (יורדת ל-7), והמצב הסתבך עוד יותר. האפשרות של בני גנץ לבנות קואליציה עם החרדים ללא הליכוד, נעלמה. הפלונטר הפוליטי הסתבך עוד יותר והוא עלול להוביל את ישראל לאחד המשברים המוזרים והקשים בתולדותיה: מבוי סתום חוקתי, אי יכולת של מועמד כלשהו להקים ממשלה, ובחירות נוספות, בפעם השלישית תוך קצת יותר משנה. מה שנראה דמיוני לחלוטין לפני כמה חודשים, הולך ורוקם עור וגידים לנגד עינינו.

במצב הדברים הפך נשיא המדינה ראובן (רובי) ריבלין לאיש המפתח. בישראל, תפקידו של הנשיא טקסי ונטול סמכויות ממשיות. הוא אמנם "האזרח מספר 1", אבל יכולתו להשפיע על האירועים היא מינורית. האירוע שבו כלואה ישראל כרגע הופך את ריבלין, בעל כורחו, ליחיד שיכול לפרוץ את המבוי הסתום. הנשיא נענה לאתגר והפך, בימים האחרונים, לשדכן עקשן שמנסה לרבע את המעגל ולהכניס בברית הנישואים שני בני זוג סרבנים המתעבים זה את זה תיעוב עמוק.

לאחר שסיים את ההתייעצויות עם נציגי כל המפלגות, הטיל הערב ריבלין את הקמת הממשלה על נתניהו. החליט ריבלין שלא להטיל את הרכבת הממשלה על גנץ או על נתניהו, אלא לקחת את הזמן ולנסות להלחים אותם זה לזה בכוח. הוא יזם מפגש משותף בין השניים בבית הנשיא ממנו הוא יצא בדרמטיות לאחר כשעה וחצי והותיר את השניים לבדם. כעבור יומיים, הזמין את שניהם (ברביעי בערב, 25 בספטמבר) לארוחת ערב משותפת איתו בבית הנשיא. והערב הטיל ריבלין את הקמת הממשלה על נתניהו.

ניגודי האינטרסים, ההבטחות הסותרות והבריתות הפוליטיות הופכות את המשבר הפוליטי-חוקתי בישראל לחסר תקדים. איש המפתח, אביגדור ליברמן, אמר השבוע לאל-מוניטור שאין שום סיכוי בעולם שיישב בממשלה צרה. "לא עם נתניהו והימין, גם לא עם גנץ והשמאל", הדגיש ליברמן בפעם המי-יודע-כמה. מבחינתו, רק ממשלת אחדות חילונית-ליברלית היא אופציה ממשית.