ניסיון להצביע על הבדלים מהותיים בין שני ראשי המפלגות הגדולות בישראל, ראש הממשלה בנימין נתניהו ויו"ר כחול לבן בני גנץ, מעורר קשיים. זאת משום שנתניהו נוקט לעיתים במדיניות ששונה שינוי דרמטי מהצהרותיו, בוודאי מהצהרות שלפני בחירות. מנגד, לפוליטיקאי הטרי גנץ אין כמעט רקורד של ביצועים שאינם צבאיים שעל בסיסם ניתן להשוות. במערכת הבחירות הנוכחית נקט גנץ בלשון כללית ובלתי מחייבת, וגם לדבריו אלה יש להתייחס כתעמולת בחירות. ובכל זאת אנו מגלים כי בכמה תחומים השניים אינם כה רחוקים בדעותיהם. דוגמה לכך היא הסכמתם על כך שרמת הגולן תישאר בריבונות ישראלית ואין לוותר עליה במשא ומתן עתידי. עם זאת, בנושאים אחרים יש הבדלים בדעות שהשניים הציגו, ויש גם הבדלים בין המצע של כחול לבן לבין מדיניות הליכוד המוצהרת.

בסוגיה המדינית הפלסטינית: בממשלתו היוצאת, זו הימנית, נתניהו נקט קו של "אין פרטנר" בצד הפלסטיני וכמעט שניתק קשר מדיני-דיפלומטי עם הרשות הפלסטינית. עם זאת, הוא מקפיד על קשרי הביטחון והכלכלה עמה. הוא דוגל בגישת הכלכלה תחילה שבבסיס תכנית המאה של הנשיא דונלד טראמפ, ומיישם אותה בשטח. באופן פרדוקסלי, בתקופתו של נתניהו עלתה רמת החיים של התושבים הפלסטינים בגדה, בניגוד למצבה הכלכלי של הרשות. לאחר בחירת טראמפ, נתניהו הקצין, חידש את הבנייה בהתנחלויות, ובמהלך מערכת הבחירות הבטיח להחיל את הריבונות הישראלית על בקעת הירדן ועל ההתנחלויות בגדה. עוד הבטיח כי ישראל לא תפנה עוד התנחלויות כפי שעשתה בעבר. ככל הידוע, תכנית המאה של טראמפ תפורה לפי הקווים האלה, ואם נתניהו יקים את הממשלה הבאה, סביר שיתמוך בה.

בני גנץ דוגל בפתיחה מידית של משא ומתן עם הרשות הפלסטינית למציאת פתרון מדיני – כלומר, מבחינתו יש פרטנר – הבדל מהותי מנתניהו. אבל הוא מסכים עם גישת נתניהו כי לתהליך צריכות להיות שותפות (גם) מדינות ערב המתונות, ירדן מצרים ומדינות המפרץ. חיפוש מדוקדק לא מאתר התבטאויות שלו על תכנית המאה, אך הוא הביע תמיכה רבה בשיתוף מדינות ערב בכל הסדר עתידי, אחד מעקרונות התכנית הזו.

רצועת עזה: גנץ, הרמטכ"ל של מבצע צוק איתן, דוגל מצד אחד בהחרפת התגובה הצבאית לירי רקטות מהרצועה, לרבות חיסולים ממוקדים. גישתו היא כי לאחר מבצע צבאי שיביא שקט, ניתן יהיה לדון בפתרון אסטרטגי לרצועה יחד עם מדינות האזור. כלומר, הוא מאמין בגישה אקטיבית לפתרון.