לראשונה בתולדותיה ניצבת ישראל בפני אפשרות של כניסה לכאוס שלטוני ומשבר חוקתי עמוק וחסר תקדים. מחולל המשבר הזה הוא מי שעומד בראש המדינה, ראש הממשלה בנימין נתניהו. הוא עושה את זה בכוונת מכוון, בכוונה תחילה. הוא רוצה להשתמש בכאוס הזה כדי לשרוד ולהימלט מאימת הדין. הוא משתמש בתיאוריית ה"דיפ סטייט" כדי להחריב את ה"סטייט". הוא אינו ממלכתי עוד, נתניהו. הוא ממלא עד תום את הנבואה שנשמעה בעניינו כשהחלו תלאותיו הפליליות, לפני כשנתיים: הוא לא יהסס להעלות באש את המדינה ומוסדותיה כדי לשמור על כסאו. בשבוע שעבר, בצמרת מערכת אכיפת החוק, כך לפי מקור ששוחח עם אל-מוניטור, אמר מישהו ש"ביבי לא יעזוב את הבית ברחוב בלפור מרצונו".

נתניהו עוסק בהרס שיטתי של מוסדותיה הממלכתיים של מערכת אכיפת החוק בישראל מזה למעלה משנתיים. הוא התחיל במשטרה, חוקריה ומפכ"לה, עבר לפרקליטות, בית המשפט העליון, יו"ר ועדת הבחירות המרכזית השופט העליון חנן מלצר והיועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט. במקביל, הוא מנחית מהלומות על התקשורת ועובר עיתונאי-עיתונאי באופן אישי. גם אם ינצח בבחירות הקרובות (ויש לו סיכוי יותר מסביר להשיג את 61 המנדטים הנכספים), הוא יהיה תלוי בבג"ץ. הוא לא מעוניין לעמוד למשפט, גם אם הקואליציה שלו תאפשר לו להמשיך במקביל בתפקידו. אם יצליח לזכות בחסינות מהכנסת (זה אמור לעלות להצבעה), תוגש לבג"ץ עתירה נגד ההחלטה. יש סיכויים שבג"ץ יבטל את חסינותו. נתניהו לא מתכוון לציית להחלטה הזו ויסית את תומכיו לגבות אותו. כך עלולה להיווצר דילמה, למי צריכים בעלי התפקידים השונים בישראל לציית: לבית המשפט העליון או לראש הממשלה ושר המשפטים שלו (לתפקיד ימונה אחד מאנשי אמונו, מן הסתם) ולממשלה? שאלה כזו לא הייתה על הפרק מאז קום המדינה. ישראל הייתה מדינת חוק. מדינה בה הערך "עליונות המשפט" לא הועמד בספק. היא כבר לא מדינה כזו.

אנחנו עוד לא שם. עוד קודם, כלומר עכשיו, מסתער נתניהו על עצם הלגיטימיות של הבחירות. באמצע השבוע [3 בספטמבר] הוא כבר קבע ש"גנבו לנו את הבחירות". הוא התכוון לבחירות מועד א' השנה, בחודש אפריל [2019]. הוא מתבסס על מסד עובדתי חלש והזוי, אבל זה לא מונע ממנו להכין את הקרקע ל-17 בספטמבר: התכנית הגדולה שלו היא לקרוא תיגר על הבחירות עצמן. אם לא יצליח לאסוף 61 מנדטים ולהקים "ממשלת חסינות", יטען נתניהו שהבחירות זויפו. הוא ידרוש בחירות חוזרות. הוא מקווה לתגובת שרשרת, להתגייסות המונית של מצביעי הבייס ולכאוס.

את הטיעון הזה הוא בונה על דרישתו להתקין מצלמות בקלפיות במגזר הערבי. המצלמות אמורות, על פי דרישתו, למנוע זיופים באותן קלפיות. הליכוד טוען כי היו זיופים ב-107 קלפיות בצפון הארץ, באזורים ערבים. על פי הטענה הזו, הזיופים סייעו למפלגת בל"ד הלאומנית-ערבית (במסגרת רשימת רע"ם-בל"ד) לעבור את אחוז החסימה ולהיכנס לכנסת. אלמלא הזיופים, בל"ד הייתה נשארת בחוץ והימין החדש ז"ל, של נפתלי בנט ואיילת שקד, היה נכנס פנימה. זה היה נותן לו ממשלה של 64 מנדטים בלי טובות.