כן לברית הגנה עם ארה"ב

בשבוע שעבר [10 ביולי] פרסם בן כספית במעריב כי הנשיא דונלד טראמפ שוקל לחתום על ברית הגנה בין ישראל לארה"ב. זה איננו נושא חדש. הוא עולה על סדר היום מדי שנים אחדות ומעולם לא הפך למציאות. בשני הצדדים יש המצדדים בו, ואילו ההתנגדות לרעיון אינה קיצונית באף אחד מהם.

בשנות ה-80' וה-90' ניסיתי לקדם את הרעיון, אך התשובות שקיבלתי בוושינגטון הפנו אותי למזכרי הביטחון בין שתי המדינות, בטענה שאין צורך ביותר מכך; ואילו בירושלים היה חשש (משמאל ומימין) כי מדובר במחויבות ישראלית שתגביל את עצמאותה ותכבול את ידיה מבלי שיהיה בכך צורך חיוני.

כאשר כתבתי באל-מוניטור [יוני 2018] על כך שידידותו של הנשיא טראמפ לישראל באה לידי ביטוי במחוות חלולות שאינן מחייבות את ארה"ב מלבד עצם הכרזתן (דוגמאות לכך הן ההכרה בסיפוח ישראלי של רמת הגולן, התלויה בשאלת השלום העתידי בין סוריה וישראל ולא בהודעה אמריקאית, או "הסדנה" בבחריין שבה לא התחייב הממשל האמריקאי לדולר אחד משלו, אבל טרח להציג 179 מיזמים מרשימים לטובת הפלסטינים וכמה ממדינות ערב), הוספתי כי מעשה משמעותי שלא יבוטל על ידי נשיאים עתידיים של ארה"ב, ואשר מימושו תלוי אך ורק בארה"ב, הוא חתימה של המעצמה היחידה בעולם על ברית הגנה עם ישראל.

עד לכתיבת השורות הללו לא הוכחשה ידיעתו של כספית. אם אכן שוקלים הצדדים מהלך דרמטי שכזה – גם אם הוא חלק מהמאמצים הגלויים של טראמפ להציל את נתניהו מכישלון בבחירות ב-17 בספטמבר – אני מציע לברך על כך ולעודד זאת. כהונתו של טראמפ ודרך ניהולו את אמריקה, התבטאויותיו הילדותיות ואופיו האקסצנטרי מעוררים בי תחושות מאוד לא נוחות כלפי מי שמתיימר לעמוד בראש העולם החופשי, אבל אני חייב להודות כי אם בנטייה המופגנת שלו לחתוך קשרים גורדיים באבחות חרב הוא יהיה מוכן למהלך כזה, אצדיע לו.