היא הייתה ילדת הפלא של הפוליטיקה הישראלית. קצת אחרי גיל 40, כבר דובר עליה כראשת ממשלה פוטנציאלית, השנייה בתולדות ישראל. איילת שקד הייתה שרת משפטים חדה כתער, שהצליחה לטלטל את מערכת המשפט בישראל ולהזיז אותה ימינה חזק, מבלי לשלם על כך מחיר ציבורי או פוליטי. להיפך. שקד המיסה גם את לבבותיהם של אויביה האידיאולוגיים, הצליחה לתמרן שתי נשיאות של בית המשפט העליון (הקודמת, מרים נאור, והנוכחית אסתר חיות), דיוקנה פיאר עשרות שערי מגזינים, אתרים ועיתונים והיא הפכה גם לאייקון אופנה ומי שעתידה מבטיח. כמעט בלי שאף אחד שם לב, היא עקפה בסיבוב את שותפה הוותיק ומנהיג מפלגתה, נפתלי בנט. כשפרשו יחד מהבית היהודי והקימו את הימין החדש, הוחלט שיהיו מנהיגים משותפים. לא עוד בנט ראשון ושקד שנייה, אלא מחזיקים בהגה ביחד. נדמה היה שהשמיים עבורה הם הגבול.

כל זה התאדה בן לילה, ב-9 באפריל השנה, כשמפלגת הימין החדש לא הצליחה לעבור את אחוז החסימה. שקד, שנגררה לפרישה מהבית היהודי בידי בנט, הפכה למי שהייתה.

בשבוע שעבר [2 ביוני], פיטר בנימין נתניהו את בנט ושקד מתפקידיהם בממשלת המעבר שלו. לקראת הבחירות המתקרבות, הוא רצה לנטרל את האיום ולוודא הריגה. אם השניים יתמודדו שוב על קולות הימין מולו, שלא יעשו את זה מעמדת המיניסטר.