המספרים של הכלכלה הישראלית מציגים תמונה מורכבת: מצד אחד נתוני שכר ותעסוקה מצוינים, אינפלציה נמוכה ונשלטת ודירוג אשראי גבוה קבוע; מצד שני גרעון ממשלתי גבוה, שממשלת המעבר הנוכחית אינה יכולה לטפל בו. הוא יחייב את הממשלה הבאה – שהקמתה כידוע תהיה ודאי כרוכה בהבטחות קואליציוניות שמחירן רב – לקצץ בהוצאותיה או להעלות מסים (או שניהם גם יחד). כלומר על אף הבסיס האיתן, העתיד הכלכלי של ישראל הוא די מעורפל.
לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, השכר הממוצע ברוטו למשרת שכיר בישראל עמד בחודש מארס 2019 על 11,140 שקל בחודש – עלייה של 3% לעומת מארס 2018. עוד מראים הנתונים, כי בחודשים ינואר עד מארס 2019 עלה השכר הממוצע למשרת שכיר במחירים שוטפים בשיעור של 4.1% בחישוב שנתי, בהמשך לעלייה של 5.4% בחישוב שנתי בחודשים אוקטובר עד דצמבר 2018.
גם בתחום התעסוקה הנתונים הם חיוביים. שוק העבודה גדל בקצב טוב של יותר משני אחוזים בשנה, והאבטלה היא מהנמוכות בין המדינות המפותחות ומגיעה לכ-4% בלבד. גם כאן הנתונים הם יציבים כבר תקופה ארוכה. קצב הצמיחה ל-2019 צפוי להיות 3.2%, קצב הנחשב גבוה יחסית.
בצד השלילי מופיע הגרעון הגדל והולך בתקציב המדינה. הגרעון השנה יגיע לכ-3.5%, ובשנה הבאה [2020] הוא צפוי להגיע ל-4% תוצר לפחות, כמעט 60 מיליארד שקל, אם הממשלה לא תנקוט צעדים לצמצומו. גרעון סביר הוא לא דבר רע במדינה צומחת כמו ישראל, הבעיה היא בחריגה מהיעד. בשנים האחרונות יעד הגרעון בישראל היה סביב 40 מיליארד שקלים מה שאומר ש"הבור" או גודל החריגה מהיעד, הוא בערך 20 מיליארד שקל. אם הממשלה הבאה לא תציג תוכניות רציניות לסגור את הבור הזה, דירוג האשראי של ישראל יעמוד בסכנה.
AL-MONITOR All-Access gives you unlimited access to all our journalism, the full Daily Briefing, exclusive interviews, premium newsletters, and live events — for less than $2/week.
