ההפגנה שהאופוזיציה ארגנה בכיכר מוזיאון תל אביב במוצאי השבת האחרונה [25 במאי] הייתה מרשימה. מנתונים שנאספו על ידי אחת מחברות הסלולריות, יותר מ-50 אלף ישראלים באו למחות נגד המזימה של ראש הממשלה בנימין נתניהו וחבורתו לקעקע את יסודות הדמוקרטיה. הנאומים של ראשי כחול לבן, העבודה, חד"ש-תע"ל ומרצ היו מרשימים.

במקביל, ההסתה נגד מערכת המשפט, שמלווה את יוזמות החקיקה חסרות הרסן, הצליחה להוציא כמה וכמה שומרי סף בכירים ממגדלי השן. נשיאת בית המשפט העליון, אסתר חיות, הסירה את הכפפות. שופטים בדימוס התבטאו בחריפות נגד פסקת ההתגברות. פילנתרופים איימו שאם חוק החסינות יעבור, הם יפסיקו לתרום למוסדות ציבור. אנשי אקדמיה הודיעו כי יפתחו את שיעוריהם בהרצאות על מהותה וחשיבותה של הדמוקרטיה. פובליציסטים קראו למרי אזרחי ואף להפרת חוק המונית.

התעוררות ציבורית כזאת לא נראתה מאז הטראומה הלאומית של רצח ראש הממשלה יצחק רבין. גם אז, ב-4 בנובמבר 1995, ההמונים נהרו לכיכרות. גם אז נדמה היה שהחרדה לגורל הדמוקרטיה הישראלית תרחיק את הציבור הישראלי מכל מפלגה או פוליטיקאי המזוהים, ולו ברמז, עם המחנה שגידל את הרוצח, יגאל עמיר. הסקרים אז הראו שמפלגת העבודה מתאוששת מהמכות שנחתו עליה בעקבות גל פיגועי ההתאבדות, שהתגבר מאז הטבח במתפללים המוסלמים במערת המכפלה בפברואר 1994. אבל כעבור מספר חודשים, ב-29 במאי 1996, בדיוק לפני 23 שנה, סילק נתניהו את שמעון פרס מלשכת ראש הממשלה.