אחרי הבחירות לכנסת ה-21 ב-9 באפריל, נראה היה כי הרכבת הממשלה היא עניין של מה בכך ואולי אפילו מדובר בהמשך, כזה או אחר, של הרכב הממשלה הנוכחית בראשות נתניהו. אחרי הכל, כל המפלגות שהשתתפו בקואליציה היוצאת המליצו לנשיא להטיל עליו את הרכבת הממשלה הבאה ומנגד אף אחת ממפלגות האופוזיציה לא הביעה עניין לחצות את הקווים. הליכוד אפילו לא הזמין אותן לשיחות של מראית עין (כפי שנעשה הדבר פעמים רבות בעבר). נראה היה שלאיש אין זמן מיותר ושצריך להרכיב במהירות ממשלה חדשה ולצאת לעבודה. למרות החשדות של נתניהו כי הנשיא ראובן ריבלין ימצא דרך להטיל את הרכבת הממשלה על מישהו אחר בליכוד, הנשיא לא היסס והטיל על ראש הממשלה הוותיק את "מלאכת המרכבה" בפעם החמישית בחייו.

אבל מה שנראה היה כמהלך פשוט וקצר נראה, בעת כתיבת השורות הללו, מורכב הרבה יותר. נתניהו כבר מיצה את 28 הימים שהוענקו לו על פי החוק ועכשיו הוא נמצא באמצע השבועיים הנוספים שהוענקו לו. אם בתום 42 הימים שקיבל להקים ממשלה חדשה הוא לא יצליח בכך, נתניהו יהיה מנוע מלהקים ממשלה על פי חוק. אפילו אם ביום ה-43 יימצא לו רוב לכך. הנשיא יהיה חייב להטיל את המשימה על חבר כנסת אחר.

מה שמעכב את הקמת הממשלה איננו מחלוקות אידאולוגיות, למרות שבאורח טבעי קיימים גוונים שונים והבדלים מסוימים בין השותפות הפוטנציאליות. מפלגת ישראל ביתנו תקיפה יותר באשר לגיוס בחורי ישיבה לצה"ל ודורשת אגרוף ברזל אל מול החמאס בעזה. איחוד מפלגות הימין רוצה לפגוע במערכת המשפט עוד יותר מהליכוד, ומפלגת כולנו של משה כחלון חוששת מפריצות תקציביות. ועדיין כולן מפלגות ימניות המעדיפות את הסטטוס קוו המדיני על פני הידברות עם אש"ף על הסכם שלום, וכולן ישמחו להצר את צעדיו של בית המשפט העליון מתוך תפיסה פופוליסטית האומרת כי חברי הכנסת נבחרו על ידי העם והשופטים מונו על ידי ועדה קטנה, ולכן לא ייתכן להעניק דווקא לרשות השופטת את המילה האחרונה בהתמודדות בין הרשויות.

הנכונות המשותפת לפגוע בבית המשפט העליון היא הדבר החשוב ביותר לנתניהו, ששם את ההתחמקות ממשפט בראש סדר עדיפויותיו. זו, לכאורה, זוכה לתמיכה מצד כל שותפיו העתידיים, לרבות כל חקיקה שתפגע באוכפי החוק ותשחרר אותו בעתיד מן הצורך הלא נעים לעמוד למשפט בפני שופטים (והרי מבחינתו הציבור לא בחר אותם לשפוט אותו).