בהליך המשפטי, למילה הנרדפת לסחבת בתיקי ראש הממשלה בנימין נתניהו קוראים "שימוע"; זה מתחיל במרדף אחר עורכי הדין שיואילו להתפנות ולאסוף את חומר החקירה, אחר כך הם צריכים כמה חודשים כדי "ללמוד את החומר". בשלב הבא, היועץ המשפטי לממשלה וצוותו מנתחים את הערות הפרקליטים ונועדים עמם. גם זה לוקח זמן, ועוד שנה חלפה.

בהליך מדיני קוראים לדשדוש כזה "הסתייגויות". בארכיון "תהליך השלום" שמורות ההסתייגויות ממתווה הנשיא קלינטון 2000. כעבור שלוש שנים נוספו אליהן ההסתייגויות ממפת הדרכים של הנשיא בוש. כידוע, שלום לא יצא מזה. לעומת זאת, ההתנחלויות עלו והצליחו.

השליח הנשיאותי ג'ארד קושנר רמז השבוע [23 באפריל] שגורל דומה צפוי ל"עסקת המאה". הוא ביקש מהישראלים והפלסטינים "להתרשם מהתוכנית לפני שהם מעלים את החששות שלהם בנוגע אליה ולא לדחות אותה על הסף". חתנו של הנשיא טראמפ הדגיש שהממשל לא מתכוון לכפות דבר על הצדדים, וכי למעשה תכנית השלום שלו היא בגדר המלצה על קווי יסוד למו"מ ישיר בין ישראל לפלסטינים. ירצו – יאכלו. לא ירצו – לא יאכלו.

דברים שאמר מוקדם יותר [19 באפריל] השליח ג'ייסון גרינבלט מלמדים שגם הפעם, כמו בפתיחת השגרירות בירושלים וסגירת נציגות אש"ף בוושינגטון – הפלסטינים הם שיאכלו אותה. גרינבלט ערער על עיקרון שתי המדינות, אבן היסוד של המדיניות הפלסטינית מאז הכרזת העצמאות שלהם בשנת 1988. "אין תועלת להשתמש בביטוי שמעולם לא הוביל לשלום", אמר השליח, "כל צד מפרש את הביטוי בצורה שונה". אכן, הצד הישראלי מפרש את פתרון שתי המדינות כרעיון של שמאלנים הזויים וכמזימה שיש להכשילה בכל מחיר. נתניהו עצמו התחייב [2015] שבמשמרת שלו לא תקום מדינה פלסטינית. הוא גם לא הציע עד היום שום חלופה, לבד מהמשך המלחמה והחיים על החרב.