קצת אחרי פרסום מדגמי הטלוויזיה, כשתוצאות אמת ראשונות החלו להגיע, הייתה לח"כ שלי יחימוביץ' (העבודה) עצה לא מעשית ליו"ר כחול לבן בני גנץ. יחימוביץ', שפניה היו נפולות נוכח המפלה הצורבת שספגה מפלגתה, אמרה בראיון לערוץ 12 כי לו הייתה במקומו של גנץ, "עכשיו (הייתי) הולכת לערבים, מקישה על דלתותיהם, מבקשת מהם סליחה ומחילה, ומבקשת מהם לתמוך בי". 

הגישה שלמצביעים הערבים אין עמדה אידאולוגית מוצקה ושניתן להניעם מפה לשם באמצעות בקשת סליחה, מעידה יותר מכל שגם מפלגות השמאל מתייחסות לערביי ישראל באדנות ומצפות לקבל מהם חבל הצלה בשעת צרתן.

"הגמל אינו רואה את הדבשת שעל גבו" אומר פתגם ידוע, ויחימוביץ', כמו מפלגת כחול לבן, קוששה קולות בכל מקום בישראל, רק לא ביישובים הערביים. גנץ וחברי רשימתו התייחסו לקולות הערבים כמשהו המונח בכיסם, בבחינת תנו לנו בלוק חוסם, תישארו בחוץ ותגידו תודה.

כחול לבן נפלו למלכודת שטמן להם בנימין נתניהו ועל כך נאלצו לשלם את מחיר הכישלון. לאחר הקמת כחול לבן בעקבות שורת איחודים שנועדו להציב כוח משמעותי מול הליכוד, שלף נתניהו את אמצעי ההפחדה המוכר והידוע שלו: ערביי ישראל. בנאום שנשא מיד לאחר איחוד לפיד-גנץ, אמר נתניהו [21 בפברואר]: "הם מסתמכים על גוש חוסם של מפלגות ערביות שלא רק אינן מכירות במדינת ישראל אלא פועלות לחסל את מדינת ישראל". זה הצליח לו. אחרי ארבעה ימים [25 בפברואר] פורסמה הקלטה של לפיד (שבבחירות 2013 הגדיר חלק מערביי ישראל בכינוי מזלזל 'זועביז' כהטיית שמה של הח"כית לשעבר חנין זועבי) האומר חד וחלק: "לא נעשה גוש חוסם עם הערבים, נקודה. זו המצאה של ביבי כדי להגיד הם יעשו גוש חוסם עם הערבים".