נניח שראש הממשלה בנימין נתניהו יחליט מחר לשלוח את חיילי צה"ל לפעולה קרקעית בלב רצועת עזה, שממנה אחדים מהם לא ישובו בחיים. נניח שהפעולה תהיה תגובה סבירה ואפילו מוצדקת לחלוטין לירי רקטות לעבר יישובי עוטף עזה. ועדיין, עד יומם האחרון ילווה את הורי החללים החשד הנורא שיקיריהם היו קורבנות של מלחמת הבחירות. הם יחיו לעד עם התחושה האיומה שבניהם יצאו לשדה הקרב כדי לזנב במפלגת הרמטכ"לים "כחול לבן" ולהשתיק את מפלגות הימין המתחרות בליכוד.

הטענה המכפישה לכאורה, שלפיה ראש ממשלת ישראל יכול בכלל להעמיד את האינטרס האישי שלו מעל טובת הכלל, איננה תוצר של השמאל והתקשורת. במקרה הזה כל הזכויות שמורות לבנימין נתניהו עצמו.

בראיון לערוץ 2 בשנת 2008 אמר ראש האופוזיציה נתניהו כי "קיים חשש, אני חייב להגיד אמיתי, לא בלתי מבוסס", שראש הממשלה אז, אהוד אולמרט, "יכריע הכרעות על בסיס האינטרס האישי של ההישרדות הפוליטית שלו ולא על פי האינטרס הלאומי, (משום ש)הוא נמצא במצוקה המיוחדת הזו – הכל כך עמוקה". בהתייחסו לידיעות על התקדמות במשא ומתן שניהל אז אולמרט עם הנשיא הפלסטיני מחמוד עבאס (אבו מאזן), הוסיף נתניהו כי "מדובר על ראש ממשלה ששקוע עד צוואר בחקירות, ואין לו מנדט ציבורי ומוסרי לקבוע דברים כל כך גורליים במדינת ישראל".

אם אין לראש ממשלה השקוע בחקירות מנדט לנסות להגיע לשלום, כלום יש לראש ממשלה המוקף בכתבי אישום חמורים מנדט לקבוע דברים כל כך גורליים כמו מלחמה?