הבחירות היחסיות בישראל הן ברכה מתמשכת המאפשרת לבוחרים לבוא לידי ביטוי מדויק באמצעות נבחריהם, יותר מאשר ברובן המכריע של הדמוקרטיות בעולם. מצב שבו מועמד אחד זוכה בשלושה מיליוני קולות יותר מזולתו, ודווקא האחרון הוא המכהן כנשיא ארה"ב, אינו אפשרי בישראל. במערכת הבחירות לתפקיד החשוב ביותר בעולם גם אין טעם "לבזבז זמן" על בוחרי המדינות הגדולות כי הן צבועות מראש באדום (רפובליקנים) או בכחול (דמוקרטים), ורק המדינות שהצבעתן אינה מסורתית וקבועה מעניינת את המועמדים. לא כך בישראל.

אלא שהשיטה היחסית הולידה מפלגות רבות וכדי לבלום את האינפלציה נקבע אחוז חסימה. לפי שיטה זו, הקולות שהוענקו למפלגה שלא עברה את הסף מתחלקים בין המפלגות האחרות, על פי גודלן. אחוז החסימה עלה במשך השנים והגיע, בבחירות האחרונות ל-3.25%. זה עדיין רחוק מאחוז החסימה הגרמני (5%) או זה התורכי (10%), אבל הוא מצמצם את מספר המפלגות בכנסת כך שאין בה כיום מפלגות עם פחות מארבעה מנדטים.

כבר שנים רבות שהמערכת הפוליטית בישראל מתמודדת עם מצב זהה, בו הליכוד שואף להבטיח קואליציה עתידית של לפחות 61 חברי כנסת (כפי שקרה ב-2015). מחנה המרכז-שמאל, לעומת זאת, שואף קודם כל להקים גוש חוסם של 61 חברי כנסת שימנע מן הימין להרכיב את הממשלה הבאה. המרכז-שמאל מתקשה להרכיב קואליציה רק עם מי שממליצים על מנהיג הגוש בפני הנשיא (בניגוד למרכז-ימין), כלומר ללא המפלגות הערביות. מכאן השאיפה הראשונית לגוש חוסם. הגוש הזה כולל את המפלגות הערביות, הנמנעות מלהצטרף לכל ממשלה שהיא, בין השאר (אבל לא רק) משום שלא מציעים להן לעשות זאת. משום כך, רק לאחר שמובטח גוש חוסם, מסוגל המחנה הליברלי לנסות ולהקים ממשלה בעזרת גורמים דתיים או ימניים.

בשל העלייה באחוז החסימה, המפלגות הגדולות בכל גוש דואגות לא רק להגברת כוחן, אלא גם מגנות על המפלגות הקטנות במחנה שלהן מפני אחוז החסימה כדי שהמחנה כולו לא יאבד קולות. לכן נתניהו מעוניין כל כך בחיבור בין ממשיכי דרכו של הרב מאיר כהנא לבין מפלגת הבית היהודי העשויה שלא לעבור את הסף לאחר שבנט ושקד עזבו אותה כדי להקים את מפלגת הימין החדש.