החודש [ינואר 2019] ימלאו שנתיים לכניסתו של דונלד טראמפ לבית הלבן, אירוע שנשמע בזמנו דמיוני אבל מבחינתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו היה חלום שהתגשם. 11 שנות כהונה "בילה" נתניהו מול נשיאים דמוקרטים שלא העריכו אותו, בלשון המעטה (קלינטון ואובמה), לא האמינו לו וניהלו איתו מלחמת התשה מבית לבית (אותם בנה בהתנחלויות). סוף סוף הגיע רפובליקן, ועוד איזה. נתניהו והימין הישראלי כולו קיבלו את טראמפ באקסטזה הגובלת בשיכרון חושים. האם ציפיותיהם התגשמו?

בהתחלה, נדמה היה שכן. ההצהרות הפרו-ישראליות באו"ם הלכו וגברו. הביקור הנשיאותי בישראל התקבל בהתלהבות רבתי. השיאים היו, כמובן, העברת השגרירות האמריקאית לירושלים והיציאה מהסכם הגרעין. אם נוסיף לכל אלה את השגרירה האמריקאית היוצאת באו"ם, ניקי היילי, שהייתה יכולה להיבחר כאן בקלות לתפקיד ראשת הממשלה, נקבל חלום שהתגשם, מציאות שעלתה על כל הציפיות וחיים נפלאים באופן כללי.

בחצי השנה האחרונה מתברר שיש צרות בגן עדן. אם מתנתקים לרגע מהמתנחלים, מהשגריר הישראלי רון דרמר שנהנה ממוטת שליטה מרשימה בסביבת טראמפ ומנתניהו עצמו, שמגדיר את טראמפ בכל הזדמנות כ"חבר הכי טוב שלי", מגלים שיש גם דעות אחרות. בעיקר במערכת הביטחונית, המודיעינית והמדינית בישראל. שם, יש לא מעט הבוחנים את טראמפ מקרוב על בסיס יומי, מנסים (ללא הצלחה) ללמוד את דפוס התנהגותו ומדיניותו וחוששים מאוד מהעתיד לבוא.