בנאום הבכורה שלו [29 בינואר] נזהר יו"ר "חוסן לישראל" בני גנץ שלא להוציא מפיו את צמד המילים "מדינה פלסטינית", שהימין הצליח להפכו לסימן היכר לשמאלנות בואכה בגידה. עם זאת חשוב לציין, שהמועמד הטרי לראשות הממשלה בחר להשתמש בביטוי "גדר ההפרדה" ולא "גדר הביטחון". הוא הבטיח "לשמור את הביטחון בידינו בארץ ישראל כולה", אך הוסיף כי "לא נניח למיליוני הפלסטינים המתגוררים מעבר לגדר ההפרדה לסכן את ביטחוננו ואת זהותנו כמדינה יהודית". ודוק, אין מדובר בדקדוקי עניות סמנטיים. מותר להניח כי הרמטכ"ל לשעבר ער לכך שבכל הפרסומים הרשמיים בישראל מופיע המונח "גדר הביטחון". עד כדי כך הרשויות מקפידות בעניין, שמשרד החוץ דרש ב-2009 מחברת אל על להפסיק חלוקת המפות לנוסעים, עד אשר סימון תוואי הגדר כ"separation wall" יוחלף ב"security fence".

שרטוט קווי ההפרדה בין ישראל לבין 2.5 מיליון פלסטינים החיים בגדה המערבית הוא אחד האתגרים הפוליטיים הגדולים שיעמדו בפני ממשלת מרכז-שמאל. גדר ההפרדה שתירש הממשלה החדשה היא אולי בסיס לפתרון דמוגרפי, אך התוואי שלה מהווה בעיה מדינית ממדרגה ראשונה. רובו הגדול של תוואי הגדר (85%) –  בקטעים שהושלמו ובאלה המתוכננים – חורג מגבולות 67'. החריגה נובעת מכך שהתוואי (כ-712 ק"מ) הוא כפול ויותר מאורכו של הקו הירוק. כתוצאה מכך שוללת הגדר מהפלסטינים 9.4% מאדמותיהם (כולל השטחים שסופחו לתחום המוניציפלי של ירושלים).

ממשלה שתחתור לשלום אזורי, כפי שהבטיח גנץ, תאלץ להגיע להסדר עם הפלסטינים על בסיס גבולות 67', סיפוח "גושי התנחלויות" וחילופי שטחים. המשמעות תהיה פירוק חלקים נרחבים מהגדר/החומה ובנייתם מחדש לאורך גבולות חדשים.

במקביל לתוואי פולשני של גדר/חומה, תמצא הממשלה החדשה צירי תנועה חדשים שנפרצו לאורכה ולרוחבה של הגדה. גם הם מהלכי סיפוח במסווה של "צרכים ביטחוניים". לדוגמא, הכביש החדש מצפון-מזרח לירושלים בין חיזמה לא-זעים, שנפתח זה עתה [ינואר 2019] לנסיעה נפרדת של ישראלים ופלסטינים. כפי שציין חוקר הסכסוך, ד"ר שאול אריאלי, סלילתו של הכביש נועדה להכשיר את הקרקע לבניית השכונה מבשרת אדומים (E1), שתוכננה ליצור רצף יהודי בנוי בין מעלה אדומים לירושלים ולספח אליה את המרחב הגדול שממזרח לעיר.