זה התרחש לפני כשבוע. קבוצה שכללה כמה אזרחים ישראלים ופלסטיני אזרח ארה"ב חזרה ארצה לאחר מפגש בן יומיים בירדן. הגענו לגשר שייח חוסיין שעה קצרה לפני שנסגר באותו ערב. לא היו שם נוסעים רבים מלבד קבוצה של פלסטיניות אזרחיות ישראל הלומדות לתואר שני באוניברסיטה ירדנית.

האזרחים הישראלים, היהודים והערבים, עברו את הליך הבדיקה במהירות, אך האמריקאי עוכב. כיוון שמזוודתו הצנועה עברה בשלום את הבדיקה הביטחונית, נותר רק לבדוק את המסמכים בתיקו. אחד, אחד נפרשו כולם, ונשים צעירות וקפדניות עיינו בהם ברצינות. בשלב מסוים, גילו נייר חשוד במיוחד שנשא את הכותרת: "פתרון שתי המדינות". הן העבירו את המסמך מיד ליד, ושאלו את האיש (שהסביר כי הוא פרופסור המרצה גם באוניברסיטת ביר זית וגם באוניברסיטת תל אביב) מה לו ולפתרון הזה. הוא היה צריך להסביר, במפורט, איך הגיע לידיו מסמך כה חתרני.

שעת סגירת המעבר התקרבה. הטרמינל התרוקן מנוסעים. עמיתנו הפרופסור ביקש שנותיר אותו אל מול הבודקות, והסביר כי אין כל חדש באירוע הזה. עוד אמר שהוא יודע כי לא נוח לנו לחזות בכך, אבל צריך להתגבר ולהמשיך הלאה. סירבנו. לאחר כחצי שעה קיבל הפרופסור את הדרכון האמריקאי שלו, ויצאנו בלי פגע.

זמן קצר לאחר מכן נתקלתי בידיעה שפרסם נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות" על מסמך שאותו מתבקשים למלא מוזמנים לכנסים ומפגשים בישראל. מדובר  בטופס פשוט, לכאורה, שבו יש למלא נתונים אישיים, אך לכך מצטרפות עוד שתי שאלות מתמיהות למדי: האחת היא בירור תכניות האורח בשעות שבהן לא יהיה בכנס, שמות האנשים שעמם הוא מתכוון להיפגש בשעות הפנאי שלו ופרטי הקשר שלהם. השאלה השנייה נוגעת לכל מי שיש לאורח קשר איתו בישראל: בני משפחה, ידידים, אנשי עסקים, אנשי אקדמיה, דיפלומטים, ואנשים בתפקידים ממשלתיים: שמות ומספרי טלפון.