ערב הבחירות האחרונות [2015] היה פרופ' מנו טרכטנברג אחד האנשים הכי מחוזרים במערכת הפוליטית. לא הייתה מפלגה גדולה או בינונית שלא ניסתה לצרף אל שורותיה את הכלכלן הפופולרי. פרופ' טרכטנברג היה האיש שראש הממשלה בנימין נתניהו מינה בקיץ 2011 לעמוד בראש הוועדה "לשינוי חברתי כלכלי", אשר נועדה להרגיע את זעם הציבור שיצא בהמוניו לרחובות במחאה על יוקר המחיה. הוועדה, שנקראה על שמו ופרסמה דו"ח מפורט והמלצות שחלקן מומשו, הפכה את פרופ' טרכטנברג למותג הכלכלי-החברתי הכי חזק במדינה. בסופו של דבר הוא בחר במפלגת העבודה. המפלגה הציגה אותו כמועמדה לשר האוצר, ושריינה אותו במקום ה-11.

מערכת בחירות 2015 היוותה המשך ישיר של אפקט המחאה החברתית אשר החל בבחירות 2013, אז נבחרו לראשונה לכנסת איציק שמולי וסתיו שפיר, מנהיגי המחאה הצעירים. בלעדי המחאה, שר האוצר משה כחלון לא היה מקים מפלגה ב-2014 ולא היה גורף עשרה מנדטים והופך לשר אוצר בהיותו הסמל החברתי של הליכוד.

המחאה החברתית הייתה אירוע שגרם לישראלים לצאת מדפוסי הצבעה ישנים ולהמיר לרגע את הביטחון בכלכלה. עד אז גנרלים היו הסחורה הכי חמה בשוק הפוליטי. קשה להאמין אבל בישראל כמחצית מהרמטכ"לים הגיעו לפוליטיקה, שניים מהם נבחרו לראשי ממשלה (יצחק רבין ואהוד ברק), ורבים אחרים כיהנו כשרים. אלוף אחד, אריאל שרון כיהן גם הוא כראש ממשלה. חלק מהם הקימו מפלגות מצליחות כמו רפאל איתן ויגאל ידין. בסך הכל, עשרות רבות של קצינים בכירים הפכו לפוליטיקאים.