כך גויס ה"ביטחון" למערכה נגד השלום
האתגר הגדול שישראל ניצבת בפניו היום, כמו לפני חצי יובל שנים, הוא לא צבאי אלא מדיני-אסטרטגי, ומחייב את נתניהו לשנות את דרכו מהקצה אל הקצה. אבל מתי שמענו לאחרונה על "הסכם קבע"? להיכן נעלם ה"הסדר האזורי"?
ראש הממשלה בנימין נתניהו לא שיקר ואף לא הגזים כשאמר לאומה [18 בנובמבר] שישראל נמצאת באחת התקופות הביטחוניות המורכבות ביותר שלה. הוא צדק לחלוטין כשפנה לשותפיו הקואליציוניים באומרו כי "אנחנו בעיצומה של המערכה" והטיף להם כי "זה הזמן לגלות אחריות" ולהניח בצד שיקולים אישיים ופוליטיים.
אכן, ישראל מתמודדת עם אתגר ביטחוני שמחייב את נבחרי הציבור לגלות אחריות ולהניח בצד שיקולים אישיים ופוליטיים. אך האתגר הזה מחייב בראש וראשונה את הקברניט, האיש שההגה ומפת הדרכים מופקדים בידיו, לשנות את דרכו מהקצה אל הקצה.
את "המערכה המורכבת" שישראל נמצאת בעיצומה אין לחפש בצפון. נשיא רוסיה ולדימיר פוטין רמז לאחרונה כי "אין זה תפקידה של מוסקבה לשכנע את איראן להוציא את כוחותיה מסוריה" [18 באוקטובר], ונתניהו עצמו הסביר בשבוע שעבר בישיבת ועדת החוץ והביטחון של הכנסת [19 בנובמבר] כי רוסיה לא תוכל להפסיק לבדה את פעילותה הצבאית של איראן על אדמת סוריה. שני המנהיגים רמזו שהמפתח להזזת כוחות איראנים מסוריה מצוי בידי ארה"ב, אך הנשיא טראמפ אינו מראה נטייה לטבול את רגליו בביצה הזאת, אפילו לא למען ידידו הירושלמי. לכן, בהנחה המבוססת למדי שנתניהו לא משתוקק לפתוח חזית מול רוסיה, לא נראה שהרעה תיפתח מגבול סוריה. גם לא מגבול לבנון.
הרמטכ"ל גדי איזנקוט אמר למחרת בסיור בצפון כי יכולות העברת הנשק המדויק לחיזבאללה רחוקות מהמקום שאיראן וארגוני הטרור קיוו להגיע אליו, וציין כי "צה"ל ימשיך לפעול לסיכול ניסיונות אלו, תוך שימור המציאות הביטחונית בצפון לאורך זמן ומתוך מחויבות להגנה על אזרחי מדינת ישראל".
