החלטת ממשל טראמפ לקצץ 200 מיליון דולר מהסיוע האמריקאי לפלסטינים היא בעייתית מאוד מבחינתם של הפלסטינים. חלק לא גדול מהסיוע הזה מופנה ישירות לתקציב הרשות הפלסטינית, ומיועד לצורכי ביטחון ותיאום עם ישראל, ואילו רוב הסכום מוענק באמצעות USAID (זרוע סיוע החוץ המופעלת על ידי מחלקת המדינה) ישירות למיזמים פלסטיניים ובינלאומיים שונים. המיזמים הללו מהווים חלופות להוצאות תקציביות לתשתיות ולפיתוח חקלאי ותעשייתי.

הממשל האמריקאי מקווה כי צמצום הסיוע ייאלץ את ההנהגה הפלסטינית להפסיק את תשלום הקצבאות למשפחות האסירים הביטחוניים והפוליטיים, אף שהנשיא עבאס אמר כי הכספים הללו יהיו האחרונים שיקצץ אי פעם. תקוות שווא נוספת של הממשל היא שהפגיעה בכיסם של הפלסטינים תאלץ אותם לחדש את הקשר עם וושינגטון, לאחר שניתקו אותו עם העברת השגרירות האמריקאית למערב ירושלים במאי השנה. הם לא ייקלעו למה שייראה כמכירת עקרונות תמורת כסף.

לעומת זאת, ייבוש המקורות הכספיים של הרשות הפלסטינית עשוי להוביל את עבאס להחזרת המפתחות של הרשות הפלסטינית לישראל. קשה להאמין שהממשל מביא את האופציה הזו בחשבון, אבל ייתכן שזו האופציה היחידה שתישאר בידי ההנהגה הפלסטינית. היא לא תוכל להסתפק בסיוע אמריקאי מקוצץ, שנועד רק להכשרת אנשי הביטחון הפלסטינים ולתיאום עם ישראל, כיוון שבכך תתחזק תדמיתה כקבלן משנה של ישראל לפעילות ביטחונית בשטחים הכבושים. אם אכן זו תהיה תוצאת המהלך האמריקאי, מי שייפגע מכך תהיה ממשלת נתניהו.

ימים אחדים לאחר טקס החתימה על הסכם אוסלו בבית הלבן בספטמבר 1993 הוקם פורום התורמות – מדינות שהסכימו לסייע לרשות הפלסטינית בהקמת מיזמים כלכליים, בעיקר בתחום התשתיות. בראש הפורום מונתה לעמוד נורבגיה, וישראל הייתה ונותרה חברה בו. הסיוע שהפורום נתן לרשות אפשר לה, לאורך השנים, להפעיל שירותים לטובת הציבור ולשלם משכורות לעובדים. רבבות אנשים - מורים, אנשי סגל רפואי ואחרים - שקיבלו עד אז את משכורותיהם מהמדינה הכובשת, ישראל, החלו לקבל את שכרם מהרשות החדשה. זו הייתה אמורה להתקיים חמש שנים החל מהחתימה על הסכם קהיר במאי 1994, ואז לפנות את מקומה למוסדות שיוקמו במסגרת הסדר הקבע. אבל אף שהסדר קבע לא הושג, שום גורם לא לחץ עליה להתפרק.