האיום המצמרר של שרת המשפטים איילת שקד על בית המשפט העליון (5 באוגוסט), כי פסילת חוק הלאום תפתח ״מלחמה בין הרשויות״, עורר, ובצדק, סערה ציבורית ותקשורתית. פגיעה ישירה כל כך ברשות השופטת מהווה חציית גבול שאפילו הימין הקיצוני נזהר מפניה. אך אין זה הגבול היחיד שהחוק מאיים לפרוץ. כפי שכתב כאן רן שקולניק בשבוע שעבר, לשון החוק מצטרפת לשורה של חוקים, תקנות והצהרות, שמכשירים את הקרקע לסיפוח שטחי הגדה המערבית. ודוק, השטחים - לא התושבים המתגוררים שם שאינם בני דת משה וישראל. מעשה זה יהיה הכרזת מלחמה על הפלסטינים ועל העולם הערבי, תוך הפרה בוטה של החוק הבינלאומי ושל הסכמים בינלאומיים שישראל חתומה עליהם. 

מבקרי חוק הלאום מתמקדים במילת המפתח "שוויון" שנעדרת ממנו, אך יש מילה נוספת, חשובה לא פחות, שחסרה בו: המילה "גבולות". בחוק נאמר כי "ארץ ישראל היא מולדתו ההיסטורית של העם היהודי, שבה קמה מדינת ישראל". היכן שוכנת "מדינת ישראל"? האם בין הים לירדן, כל השטח שבו היא שולטת זה 51 שנה, אך ריבונית רק ב-78 אחוזים ממנו? עוד נאמר בחוק כי "מימוש הזכות להגדרה עצמית לאומית במדינת ישראל ייחודי לעם היהודי". האם העם היהודי רשאי לממש את זכותו להגדרה עצמית במולדתו ההיסטורית, המשתרעת, על פי המסורת היהודית, מהפרת עד החידקל? ואולי העם היהודי צריך להסתפק בגבולות המנדט הבריטי, כפי שדורשים אנשי הימין החילוני? האם הקו הירוק יעלם לנצח?

אבל שופטי בג"ץ אינם צריכים להסתכן במלחמה נגד הרשות המחוקקת והמבצעת. כל שעליהם לעשות הוא לדרוש מהפרקליטים שייצגו את הממשלה לשרטט את גבולותיה הגיאוגרפיים של המדינה המוזכרת בחוק הלאום. אם הם יטענו כי חוקי מדינת ישראל הוחלו על פי חוק הלאום על כל השטחים הנתונים לשליטתה (אך לא על תושביה הפלסטינים), כפי שכבר קורה במציאות, יהיה זה הרקוויאם של הסכמי אוסלו, ונצחון החמאס.

בהסכם, שבעוד חודש ימלאו לו 25 שנה (13 בספטמבר), נכתב כי יעדו של המשא ומתן הישראלי-הפלסטיני הוא להוביל להסדר קבע, המבוסס על החלטות מועצת הביטחון 242 ו-338. בהמשך ההסכם, שנחתם בנוכחות נשיא ארה"ב דאז ביל קלינטון ושר החוץ הרוסי אנדרי קוזירוב, צוין שוב כי המשא-ומתן על הסדר הקבע יוביל ליישומן של החלטות 242 ו-338.