הסנטור הרפובליקאי טד קרוז יוזם חוק בקונגרס לקידום ההכרה האמריקאית ברמת הגולן כשטח ריבוני של ישראל. בניגוד להעברת השגרירות האמריקאית למערב ירושלים, שהייתה משמעותית מבחינת ישראל, גם אם היה לה מחיר, הרי הפעם מדובר במחווה ריקה, שלא תהיה לה כל משמעות כשיתקיימו שיחות שלום בין ישראל וסוריה. לעומת זאת, הנזק שהיוזמה הזאת עלולה לגרום הוא מיידי: החרמות, גינויים בעולם הערבי, ורצון מופגן של העולם המערבי להוכיח כי החקיקה האמריקאית אינה מקובלת עליו. מומלץ לממשלת נתניהו לנסות ולהשיג מהממשל הנוכחי, האוהד את הימין הישראלי, החלטות דרמטיות הרבה יותר, כמו ברית הגנה עם ישראל, במקום לספק לה סוכריות חמוצות.

רמת הגולן חזרה לכותרות על רקע התחממות הגזרה הסורית: נוכחות הצבא הסורי, משמרות המהפכה האיראניים והמיליציות האיראניות, נוכחותו (הזמנית מאוד) של הצבא האמריקאי והמעורבות המתמשכת של חיזבאללה בקרבות באזור. אבל למעשה, הרמה הזאת נמצאת על שולחן מקבלי ההחלטות מאז שישראל כבשה אותה מסוריה ב-67׳ (גילוי נאות: כותב השורות הללו היה בין כובשיה במלחמת ששת הימים, ויש לו סימפטיה מיוחדת למקום, עם זאת מוכן לסגת מהרמה כדי לאפשר נורמליזציה מלאה על העולם הערבי על בסיס היוזמה הערבית מ-2002).

השרים שהתכנסו שבוע לאחר תום מלחמת ששת הימים, ב-19 ביוני 1967, החליטו אז כי ישראל תבקש להגיע להסכם עם סוריה על בסיס הגבולות הקודמים וצרכי הביטחון שלה. החלטת הליגה הערבית מ-1 בספטמבר אותה שנה בחרטום שבסודן, הידועה כ"שלושת הלאווים" (לא הכרה בישראל, לא משא ומתן עם ישראל ולא הסכמי שלום עמה), גרמו לממשלת אשכול לחזור בה מנכונותה הראשונית. אך אין זה מקרה שכאשר התקיים משא ומתן עם מצרים ב-1978-9 ועם סוריה בשנות ה-90 וגם בראשית המאה הנוכחית, הייתה נכונות ישראלית להגיע עם שתיהן לשלום על אותו בסיס בדיוק.

ב-1975, על רקע השיחות שהביאו להפרדת כוחות עם המצרים, הבטיח הנשיא ג'רלד פורד במכתב סודי לראש הממשלה אז, יצחק רבין, כי כשארה״ב תקבע את עמדתה באשר לגבול בין ישראל לסוריה, "היא תייחס משקל רציני לעמדת ישראל, שכל הסכם שלום עם סוריה חייב להיות מושתת על הישארותה של ישראל על רמת הגולן".